אני עומדת ומסתכלת על עצמי במראה, עומדת עירומה ומסביבי ים של
בגדים, מנסה להחליט מה ללבוש היום. וככה באמצע העמידה השגרתית
הזאת שלפני שהיציאה בערב, אני מתחילה לשקוע בהרהורים. אני
אוהבת את מה שניבט אלי מן המראה, אני מסתכלת על הגוף שלי
שכל-כך הרבה ידיים עברו עליו, ששום פינה בו כבר לא נותרה למפלט
מפני המבטים הבולשים והידיים הרעבות. והבגדים שפזורים על
הרצפה, כמו אז בחדר החשוך, שעם סיבוב המחוגים בשעון, מספרם על
הרצפה התרבה ואילו על גופי התמעט.
אני מפקירה את עצמי בידיים זרות, בוטחת בהן, נותנת להן לעבור
על גופי, לחקור אותו, נסחפת עם הרגע. נמשכת אל תוך שכרון
החושים הזה שמערפל את הכל. מרגישה את הנשימה שלו על גופי, ואת
שפתיו מרפרפות על שפתי, אני שומעת את קצב דפיקות הלב עולה,
ואני אוהבת את זה. ברגעים כאלה, אני שוכחת הכל, לעיתים אפילו,
את השם שלו, אני מרוכזת בעצמי, ובמה שאני מרגישה. רק השעון
לפעמים מחזיר אותי למציאות, המחוג המעצבן שדופק לי בראש, שכבר
כמעט בוקר, שהבילוי הגיע לסיומו.
אני עומדת מול הארון ונזכרת בכל אותם בילויים שהסתיימו אחרת
ממה שציפיתי, כל אותם הפרצופים שאני זוכרת, שמספרם עולה על
השמות שעלה בידי לזכור. אבל זה הרי לא מה שחשוב, אני זוכרת  את
התחושה, את ההרגשה המסחררת שאני שוקעת אליה כל פעם מחדש. אני
גם זוכרת את רגשות האשמה שמתלוות אלי תמיד, משהו כזה קטן
בתחתית התודעה שתמיד מנקר בראשי ולא עוזב אותו.  
זה תמיד מרגיש כל-כך לא בסדר, אני, הוא, החדר החשוך, בעיקר
אני. זה הרי לא יכול להיות ככה, בנות הן לא כמו פרפר, הן לא
אמורות לטעום מהצוף ולהתעופף לפרח אחר. הן יותר שמרניות, יותר
חסודות, שומרות על צנעתן בקנאה, ולא שואבות כל הנאה משום אקט
מיני. זו לפחות התדמית, תכתיבי ההתנהגות הנוקשים האלה שקיימים
מאז ומעולם, החוקים הבלתי כתובים ששברתי כבר אינספור פעמים.
ועם כל שבירה אני מרגישה שעוד משהו אצלי בנשמה הוכתם, אני
שוכחת את ההנאה שהייתה מנת-חלקי כמה שעות לפני כן ושוקעת
ברגשות חרטה.

הוא אמר לי שלדעתו, גם לבנות מותר ליהנות. שבעצם, אין שום דבר
שמבדיל בינינו, שהמאה ה-18 כבר מזמן חלפה, ואנחנו עכשיו במאה
ה-21. אני יודעת את זה, כמה שאני חיה בבועה הקטנה שלי, עוד לא
שכחתי לגמרי איפה אני חיה. הוא אמר שאין שום דבר רע בזה, להפך,
ואני יודעת את זה. אז למה כל הרגשות האלה שנתלים על המצפון,
כאילו משהו כאן לא בסדר? וכל פעם כשאני שומעת על בנות אחרות
ועל המקרים שבהן הסתבכו, ישר קופצים לי לראש המילים- זונה,
שרמוטה וכו'.
שמתם-לב שאין את אותן המילים בזכר? רק בנקבה... טוב, השפה
העברית היא שפה קצת מוזרה. למרות שהיא משקפת די טוב, את מה
שכולם חושבים, וחשבו ויחשבו. אני יודעת שזה לא נכון לחשוב ככה,
במיוחד עם כל עיקרון הפמיניזם ורוח השוויון שמנשבת מעל
מחוזותינו. אבל אפילו אצלי בראש מושרשת איכשהו התפיסה המעצבנת
הזו, שלא נותנת לי מנוח כל פעם מחדש אחרי כל לילה שכזה.

טוב, עוד רגע קצר של חשבון נפש עבר, אני מנפנפת מעלי את כל
המחשבות העמוקות שעומדות ברומו של עולם. טוב לא ממש, אבל לפחות
ברומו של העולם הצר, העשוי מי-סבון שלתוכו אני אוהבת לשקוע
בדרך-כלל.
במחשבה שנייה, אני חושבת שאני אקח את החולצה השחורה הצמודה,
היא מבליטה הכי טוב את קו החזה, בדיוק כמו שאני אוהבת...