"הלוואי, הלוואי, הלוואי שלא הייתי נולד"

"אל תגיד את זה" הזהרתי אותו "אתה לא באמת מתכוון לזה" אבל הוא
מתעקש: "הלוואי שלא הייתי נולד" וקולו עכשיו חזק ובטוח יותר
מקודם. אני נושכת את השפתייים, מנסה לחשוב על דרך לעצור אותו.
"תפסיק" אני מבקשת שוב והוא עדיין בשלו: "הלוואי שלא הייתי
נולד"

אלוהים, בבקשה אל תקשיב לו, הוא לא יודע על מה הוא מדבר!

ואני שוב מנסה להסביר לו, לאידיוט הזה שאני מחשיבה כחבר שלי,
שהוא לא יודע מהחיים שלו. הוא לא יודע בכלל מה זה חיים. ושמה
שלא יהיה אסור לו לשחק בהם, אפילו לא לחשוב על לשחק בהם, זה
מסוכן. אבל הוא עדיין משוכנע שאין טעם לחיות, אין טעם להנות,
אין טעם.
"הלוואי שלא הייתי נולד"

"בבקשה די!" דמעות מופיעות בעיני... והוא צוחק, צחוק כזה מריר
שאין בו בכלל שמחה, צחוק שהוא לא צחוק אלא צעקה.
"הלוואי שלא הייתי נולד"

מה כבר עשו לו? האם זה יתכן שהוא עד כדי כך שונא את החיים???
עד כדי כך ש- "הלוואי שלא הייתי נולד"

הוא באמת לא מבין עד כמה זה רציני... עד כמה מילים משפיעות...
למה אני היחידה שמרגישה שבנפשן של המילים הן רוצחות?!?
והשפתיים שלו זזות שוב, מבטאות את המילים.

"הלוואי- לא!- שלא- לא!- הייתי- לא!- נולד!!!"


עיני עצומות, אני לא צריכה לפקוח אותן בשביל לראות, אני יודעת
שזהו- הוא כבר לא. המילים האלה נאמרו פעם אחת יותר מדי. פעם
אחת שבה ההוא ששם למעלה החליט להקשיב.

זה לא נחמד שאלוהים מגשים לנו משאלות?