הדבר הראשון עליו נחו עיני כשהחלו להסתגל לאור, היה קונכיה
סדוקה - ספק שבורה, ספק רמוסה לגמרי.
בהלה מסוימת אחזה בי במחשבה  על שתי האפשרויות - השבלול נרמס
וביתו עליו, או עזב לפני השבר, ועכשיו הוא זוחל חשוף בלא בית
לחזור אליו. והוא אפילו לא יודע.
אתמול טיפס הירח במהירות מפתיעה מקו הבתים של המושב למרומי
הלילה, מאבד תוך כדי כך מצהיבותו, ונתלה מלבין-מרצין באמצע
הדרך.
שיירי המדורה גוועו כבר אי שם בחשכת הבוקר המוקדמת, מניחים
לקור להתגנב ולהיספג בשורשי הנשמה - שוב הייתי לבדי.
כמה קילומטרים שבלוליים משם כבר התחיל חילזון אחד את מסעו,
מחושיו מאתרים, כנראה, את הסכנה העתידית.
ליד המדורה פגשתי את שוטה הכפר. עיניו עצומות, הזהיר אותי מפני
הסכנה. למרות הזקן (לא פרא, אבל בכל זאת זקן) ומחשבתו המקוטעת,
התייחסתי לדבריו ברצינות הראויה לצומת כה חשוב בחיים.
הוא אינו מכיר אותי, אבל רוצה לספר לי על השלבים הכרוכים
בעשיית הדבר הנכון. הבטתי מסביבי בחוסר אמון. בעיוורונו,
ובשטיונו, הוא יכול להבחין בדיוק מה מטריד אותי?
הקשבתי קשב רב. שלב ראשון: זיהוי הסכנה, והוא הדבר החשוב
ביותר. שלב שני: דע את מגבלותיך, והוא לא הרבה יותר קל מהשלב
הראשון. אולי יותר קשה הוסיף לאחר הרהור מאומץ. השלב השלישי:
לעשות את המעשה הנכון. אם מבצעים כראוי את השלבים הראשונים הוא
קל ביותר. נובע מהשלבים הראשונים, הוספתי אני בניסיון לתת תוקף
להשתתפותי בשיחה.
כמה אנשים כבר אספו את עצמם, שואפים הביתה או למקומות חמים
אחרים. וגם אני כבר עזבתי, במכונית, אבל נשארתי שם ליד
המדורה.
הירח דוהה, חשבתי. ואני כבר איתרתי את הסכנה, עשיתי את המעשה
הנכון וידעתי את מגבלותי. דווקא בסדר הזה. אבל את החילזון כבר
לא אוכל להציל. הוא יצא לדרכו. מסע איטי, מן הסתם, ובחשכה
שהצטברה, חשכה עשנה ועמוקה, רק מחושיו מובילים אותו.
הרמתי את ראשי מהסלע שסירב לקבל את צורתו, והנחתי לעצמי להסתגל
לאור.
אולי הקונכיה אינה שבורה ככלות הכל, אולי העיגולים שעל גבה,
כמו אלו שמתחת לעיני, הם המבדילים אותה מקונכיות אחרות, שבורות
או שלמות, אי-השלמויות הקטנות יאותתו לשבלול - זה הבית.