סינדרלה עמדה במורד מדרגות הרבנות, בידה המסמך המאשר את סוף
הפרשה.
"בסך הכל איבדתי סנדל. מה הוא חשב לעצמו? שהוא יחזיר לי את
הסנדל ואני אהיה שלו לעד?"
הרהרה לעצמה סינדרלה.
עכשיו היא נסיכה חופשייה ממטלות, בלי טבעות ובלי טובות.
היא לא דמיינה לעצמה שמסמרטוטית עלובה היא תגיע להיות מלכה יום
אחד,
רק בגלל שאיבדה סנדל.
עדיין, היא נזכרת בערב הנשף הגדול בו הכירה את הנסיך ורקדו
במשך שעות, עד אשר צלצל הפעמון.

אחרי שנישאו הביא אותה הנסיך לארמון והיא נפגשה עם הוריו, הלא
הם המלך והמלכה של הממלכה.
ההורים כמובן, לא היו מאושרים מבחירתו של הבן בכלה המיועדת
ומאוד כעסו על הדרך בה נבחרה.
"היא איבדה את הסנדל, על מה כל הסקנדל?" שאל המלך-האב.
"מה רע בכל נסיכות העולם שבאו לבקר אותך? כולן נאות, חכמות
ואפילו הביאו מתנות יקרות!"
התפלצה המלכה-האם וכמעט התעלפה.

כל זאת נאמר כאשר סינדרלה עומדת במרכז החדר, שומעת כל מילה,
ננעצת בליבה כמו חץ מורעל. הלא היא יפה וחכמה, ויודעת לשעשע
במספר בדיחות שסיפר לה אביה בטרם נפטר.
בגרון חנוק מדמעות, מתאפקת לא להשיב לכל התלונות, מתבקשת
סינדרלה לענות למספר שאלות;