בהתחלה סתם צעקנו אליה מתוך המכונית,  והיא המשיכה לשבת שם
ממולנו על האספלט, מקופלת, מציצה עלינו עם עיני הכלב שלה. אני
הייתי עדיין שפוך, כי ישנתי בנסיעה, ורציתי כבר להגיע למסיבה.
אודי ובני היו במצב דומה, אולי בעצם אודי היה קצת יותר ערני כי
הוא נהג כל הדרך.  אני ובני לא הבנו בכלל מה זה הסרט הזה, ולמה
אודי עצר פתאום באמצע שומקום.  
הכביש היה ריק לגמרי. באור של הפנסים, היא נראתה כמו איזה שק
קטן, שנפל בטעות ממשאית שעברה שם. אודי, בנאדם קצת חסר סבלנות,
החליט שהוא מתחיל לנסוע קדימה, וכמעט דרס אותה. אבל היא לא
זזה. אחר כך הוא יצא אליה, והמשיך לצעוק לה שתזוז, וגם
'אודרו'ב ו'יאלללה' ועוד כמה מילים בערבית. אבל היא המשיכה
לשבת שם בשקט, כאילו כלום. הוא משך אותה בכוח ביד, אבל היא
ניסתה להתנגד. אני זוכר שהיא התחילה לצעוק אליי ואל בני כאילו
היא חושבת שנעזור לה מול אודי. לא הבנתי אף מילה שלה והמשכתי
להסתכל על אודי שגרר אותה מאמצע הכביש לכיוון המכונית.
היא נלחמה בו כמו חיה פראית, השתוללה, נשכה, שרטה, אבל אודי
גרר אותה אל שולי הכביש בקלות. היא לא הפסיקה לצעוק כל מיני
מילים בערבית שלא הבנו, וניסתה להשתחרר ולברוח ממנו. אודי היה
קשוח איתה, טיפל בה בקלי קלות. טוב בטח, הוא למד איך לטפל
במקרים כאלו בצבא.

מהמצבים הכי הזויים שהיו לי בחיים. כביש ריק באמצע המדבר,
לילה, טראנסים בפול ווליום מהמכונית של אודי, והילדה הערבייה
הזאת שנתקעה לנו באמצע הדרך למסיבה.  

אודי צעק לנו שנבוא לעזור לו איתה, אז יצאנו מהמכונית. היא
נראתה כל כך מוזנחת, שזה לקח קצת זמן לקלוט כמה היא יפה. בת
שמונה או תשע, אולי יותר אולי פחות. קשה לדעת אצלם. לא היה לנו
מושג מה עושים איתה. קלטתי כמה סימנים כחולים על הפנים והידיים
שלה. מה שכן, זה היה ברור שברגע שאודי עוזב אותה, היא חוזרת
להתקפל באמצע הכביש.
המוזיקה מהטייפ במכונית הזכירה לנו כל הזמן בקולי קולות
שהמסיבה מחכה לנו, והצעקות של הילדה בלבלו אותנו, עד שבני אמר
שעל הזין שלו הילדה הזאת עם הצעקות שלה, ושנמשיך לנסוע כי עוד
שעתיים הזריחה והוא הולך לאוטו לאכול כדור ולא מתאים לו להתקע
באמצע שום מקום כשהכדור יעלה לו.
הילדה ראתה אותו הולך למכונית ופתאום הורידה קצת את הטונים,
אבל המשיכה עם הערבית שלא הבנו אף מילה ממנה. אודי בלע בשקט את
המכות הקטנות שלה ואמר לי, שהוא לא יכול להשאיר אותה ככה באמצע
הכביש, כי מישהו עוד ידרוס אותה בסוף. אני עוד הייתי המום, ולא
ידעתי עם מי אני בכל הסיפור הזה. שיגע אותי שאני לא מבין אף
מילה ממה שהיא מנסה להגיד לי. אולי היא סתם הלכה לאיבוד ונחבלה
בחושך, ואז רצתה לחכות על הכביש למישהו שיעזור לה לחזור לבית
שלה, אולי היא דווקא ברחה מהבית. אולי מה שאנחנו צריכים לעשות
זה לקחת אותה למשטרה. אבל לך תמצא את תחנת המשטרה הקרובה בשום
מקום הזה, ועוד עם מכונית מלאה בחומרים לא חוקיים.

בסוף, אודי החליט לקחת אותה איתנו עד למסיבה, ושם כבר לחשוב מה
עושים איתה. הוא התחיל למשוך אותה לכיוון המכונית, ואז שמנו לב
שהיא הפסיקה להתנגד. בני כבר תפס את המקום ליד הנהג, אז
התיישבתי איתה מאחורה. היא נהייתה שקטה, והשקט המשיך גם
כשהתחלנו לנסוע. גם אנחנו שתקנו. אודי רק ביקש כמה פעמים שאני
אקריא לו מההסבר ששלחו לי באס.אמ.אס איך להגיע לאתר המסיבה,
שכרגיל נמצא אי שם מעבר לפניות בין דרכי העפר.
אין מנוס מהניווטים האלו באמצע הלילה למסיבות בטבע, עם הוראות
הגעה בסגנון: בערך 200 מטר אחרי הצומת תראו שתי חביות - שם
צריך לפנות שמאלה בדרך עפר ולהמשיך ישר עד שמגיעים לחורשה
קטנה, ושם צריך לפנות ימינה ואחר כך עוד 100 מטר תראו דרך עפר
שלוקחת שמאלה... האווירה המחתרתית הזאת של מסיבות אסיד אי שם
בטבע, רחוק מזרועות אנשי החוק. קצת אקשן והתרגשות מרוכזת לסוף
השבוע, כדי לברוח מהחרא של המציאות היומיומית.  פעם דווקא
אהבנו את זה. אבל עם הזמן זה נהיה סתם מנג'ס. כל הסיפור הזה עם
הניווטים באמצע הלילה בשטח אש של צה"ל, זה מספיק בלגן, גם בלי
ילדה ערביה מוזנחת שהגיעה משומקום.
בני ואני הורדנו כל אחד שני ראשים שהפילו אותנו לשארית הנסיעה.
אודי עשה מאמץ להביא אותנו בלי להתברבר יותר מידי אל המסיבה
עוד לפני הזריחה. הילדה הצביעה על הבאנג שעבר ביננו, ולא הבנו
מה היא רוצה. זה היה בערך השלב שבו התחלתי לשמוע את הקול שלה
מדבר אליי בתוך הראש. שמעתי, או הרגשתי, את הקול שלה מבקש מים.
לא יודע איך להסביר את זה. אז עוד חשבתי שאני פשוט הוזה. בכל
זאת, נתתי לה קצת לשתות מהבקבוק שהיה במכונית. מים מנרלים זה
מצרך יקר במסיבות, והיה לנו רק בקבוק אחד של ליטר, אבל רחמתי
עליה.
בפקק שנוצר לפני הכניסה לאזור של החנייה עברו בין המכוניות
שניים שלקחו כסף. אחד מהם דחף את הראש למכונית שלנו וביקש 200.
שכנענו אותו לא לקחת כסף על הילדה ונתנו לו 50 כל אחד. הילדה
הסתכלה בסקרנות על ההתרחשות מסביב ואז פלטה כמה מילים בערבית.
אחר כך נהייתה בשקט, ושוב המשיכה לדבר בתוך הראש שלי. שמעתי
אותה מתפלאת מה זה המחסום שהיהודים האלה צריכים לשלם כדי לעבור
אותו.
מחסום? איזה מחסום? הגענו לסוף הדרך, סוף המחסומים. מכאן מתחיל
החופש של היהודים האלה. עניתי לה בלי להגיד מילה.
אודי חיפש איזה רבע שעה מקום טוב להחנות בו את המכונית,
ובינתיים כבר ראינו ושמענו מלא אנשים מהמסיבה עוברים עם הבגדים
הצבעוניים והעיניים המבריקות והצחוקים והצווחות וכל הבלגן.
שוב שמעתי את הילדה בראש מתפלאת לאיפה לוקחים אותה היהודים
המסטולים ולמה כל האנשים מסביב נראים משוגעים. אולי מישהו
מיסטל אותם בכוונה.
עוד מעט תראי אותי רוקד ותביני מה הקטע של האנשים המסטולים
האלה.
קרטון איכותי חיכה לי בכיס, ביחד עם כדור קטן ולבן כדי לתת
בראש כל הלילה. תמיד יש במסיבה עצמה, את מה וממי להשיג משהו
בשביל לחגוג. אבל אני מכסה את עצמי על בטוח מראש. לא לוקח
סיכונים שימכרו לי פארש. לנסוע שלוש שעות לחור בקיבינימט
ושבסוף לא תבוא לי הדלקה? לא מתאים לי.
בקטע ההליכה מהמכונית למסיבה, כבר שמענו את הבאסים והשריטות
מרחבת הרוקדים. בני עצר כדי להקיא, כבר נדלק הבנזונה, והילדה
אצלי בראש שאלה את עצמה אם כדאי לברוח מהמקום המפחיד הזה. בטח
נבהלה גם מהמוזיקה הפסיכדלית האפלה. זאת לא מוזיקה בשביל
ילדים. זאת מוזיקה בשביל מבוגרים שהחיים הרקיבו אותם.
חייכתי אליה, ושאלתי אותה בתנועות ידיים אם היא רוצה שאני אסחב
אותה על הגב. היא הסכימה.  שמעתי או הרגשתי אותה, אומרת לעצמה
שעדיף לה להישאר קרוב אליי מלהסתובב לבד בין כל המסטולים
המשוגעים מסביב. לא יודעת המסכנה מה יהיה המצב שלי עוד חצי שעה
בערך. היא תצטרך למצוא גב אחר כשאני אתחיל לחפור.
אודי ובני כבר נשאבו לרוקדים ואני ככה המשכתי איתה על הגב שלי,
כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם להסתובב במסיבת טראנס עם ילדה בת
שמונה על הגב. אף פעם לא ראיתי מישהו מסתובב במסיבה, עם ילדה
ערבייה תלויה לו על הגב. אבל האמת שרוב האנשים פשוט חייכו אליי
כרגיל והיו די אדישים למחזה יוצא הדופן. כי ככה זה במסיבות, כל
אחד בתוך  הסרט שלו. אבל היו כמה כוסיות  שהתקרבו אלינו וניסו
לדבר איתה וללטף אותה.  אחת אפילו שאלה אותה על הסימנים
הכחולים. שלא יגעו בי הזונות היהודיות שמעתי אותה נגעלת.
שייגעו, שייגעו וילטפו אותך וילטפו אותי ושיעשו לי כל מה יבוא
להן. חייכתי לכולן את חיוך הג'וקר שלי. בדיוק התחלתי סוף סוף
להרגיש משהו. אוח, זה טוב, הכימיכלים במוח העייף שלי התחילו
לעבוד.

היה נעים להחזיק אותה, אבל באיזשהו שלב היא התחילה להכביד לי
על הגב, ורציתי ללכת למקום שאנשים רקדו בו. שמתי אותה באיזה
פינה שמכרו בה אוכל ושתייה, וניסיתי לעזוב אותה שם אבל היא זזה
אחרי כמו צל. כל הזמן שמעתי אותה בראש שלי אומרת לעצמה להדבק
אליי ולא לעזוב אותי. אז התישבתי איתה קצת, והסתכלתי עליה. היא
התחמקה, ולא הסתכלה לי בעיניים. לא הצלחתי לתפוס את המבט שלה
מאז שאודי גרר אותה בכביש. ילדה יפה ועקשנית. שמעתי אותה חושבת
עליי שאני מרחם עליה, אז אני לא ארביץ לה או אשאיר אותה לבד.
צדקה.

ואז בא לי הרעיון הגאוני, אולי בהשפעת הכימיכלים, לא יודע.
עברתי בין האנשים, שכולם נראו פתאום חייכנים ומנומסים, ושאלתי
אם מישהו יודע ערבית. בסוף מצאתי בחורה אחת שתדבר איתה בשפה
שלה.
הבחורה התחילה לתקשר איתה והן דיברו קצת, אבל הבחורה אמרה שקשה
להוציא ממנה מה בדיוק קרה לה. אחרי הרבה נסינות דיבוב וקצת בכי
מצידה של הילדה, הצלחנו להבין ממנה שאחיה הגדול קיבל עליה
קריזה ממשהו, לא ברור מה, והרביץ לה. אחר כך הוא גם לקח אותה
איתו מהכפר בתור עונש, ונעל אותה בתוך איזה צריף בודד, לא רחוק
מאיפה שאספנו אותה, אבל היא הצליחה לטפס החוצה דרך חלון ששברה
שם, ואז בחושך הלכה לאיבוד, ובסוף הגיעה לכביש ונשארה שם כדי
שמישהו יעזור לה להגיע חזרה לכפר שלה. לבחורה שדיברה איתה, היה
רעיון שאולי ננסה ליצור קשר עם ההורים של הילדה, והם יבואו
למסיבה לקחת אותה. לא היתה לי בררה והסכמתי. רציתי פשוט לרקוד
כמו כולם דלוק עם הזריחה, בלי הילדה על הגב שלי ובלי הקול שלה
בתוך הראש שלי.
זה עלה לי בכמה שיחות בנייד. זאת מ-144 אמרה שיש איזה 20
משפחות עם אותם שמות משפחה ושם פרטי כמו של האבא שלה. התקשרתי
לשש משפחות שנתקו לי עוד לפני שהספקתי להגיד שלום, עד שהצלחנו
להגיע אל האבא שלה שדווקא דאג לה מאוד, ושמח לשמוע מה קרה
לילדה שלו. הוא דיבר איתה קצת, היא שוב בכתה אבל נרגעה אחרי
כמה דקות. אחר כך שאל אותי לאן הוא צריך להגיע כדי לקחת אותה.
התחלתי להקריא לו את הוראות ההגעה למסיבה, עם כל שבילי העפר
והפניות שמאלה וימינה. הוא התפלא על המקום המוזר שבחרתי בשביל
למסור לו את הילדה, אבל אמרתי לו שיהיה בסדר ושיגיע.
כשמצאתי את אודי ובני, וסיפרתי להם שנגמר הסיפור עם הילדה, בני
סתם חייך באדישות וחזר לרקוד. אבל אודי התחיל להכנס לפאראנויות
שחבל על הזמן. צעק עליי שאני דפוק בראש ומה אני מביא ערבים
זרים למסיבה, עוד יעשו לנו פיגוע, והכל על המצפון שלנו. אבל
אני הייתי כל כך מבסוט מעצמי, שפתרתי את הבעיה עם הילדה, שלא
התייחסתי אליו בכלל. מהקור, הכנסתי את הידיים עמוק לכיסים של
המעיל, ואז שמתי לב שחתיכת הנייר המקופלת עם הקרטון בתוכה,
עדיין שם. הופתעתי מזה לא הרגשתי שום צורך לשים אותו בפה.
הילדה בתוך הראש שלי אמרה לעצמה שבסוף הכל יגמר והיא תחזור
הביתה לאמא.

כשכבר עלה השחר, הגיע אבא שלה עם עוד איזה עשרה ערבים כדי לקחת
אותה. לא נעים, זה עלה לו יותר מ-500 שקל להיכנס עם כל החמולה
שלו למסיבה, אבל הוא היה מבסוט לקבל את הילדה שלו. אמר לי
שאנחנו היהודים המשוגעים, קשה להבין אותנו איך אנחנו עובדים.
אמרתי לו שאותו דבר גם הם. מה הבן שלו חשב לעצמו, כששם את
האחות הקטנה שלו בצריף נעול רחוק מהבית? על רקע צלילי הטרק של
הזריחה, לחצתי לו את היד, חייכתי לילדה והתכוונתי כבר ללכת
לרקוד. אבל אז, היא לקחה לי את היד והסתכלה לי סוף סוף ישר
בעיניים. ובראש שלי נהיה שקט. לא שמעתי אותה, לא שמעתי את
המוזיקה, כלום. רציתי להגיד לה שהיא ילדה חזקה ושהכל יהיה
בסדר. רציתי להגיד לה שבא לי להרוג במכות את האח שעשה לה את
הסימנים הכחולים ולקח אותה רחוק מאמא ואבא שלה. אבל שתקתי.
אבל היא רק חייכה, ואמרה לי: "תודה". בעברית. חייכתי אליה
חזרה, חייכתי לאבא שלה, הוא גם חייך, האנשים שבאו איתו חייכו
ועוד כל מיני אנשים שסתם עמדו שם איתנו חייכו. ברקע השמש כבר
עלתה בצבעים שלה, הדי ג'יי העלה את הטרק שלו של הזריחה אל
השיא, וריחות של בוקר במדבר הגיעו מסביב.  

ואז הם התחילו ללכת משם, ואני, לא יודע מה קרה לי. אף פעם לא
היתה לי מן דלקה כזאת.
במקום לחפש את אודי ובני, או ללכת לרקוד, פשוט נשארתי באותו
מקום שנפרדתי ממנה. הסתכלתי מהצד על כל האבק, הלכלוך ובקבוקי
הפלסטיק המעוכים שהיו מפוזרים בכל מקום, על עדר המסוממים
שמשתולל מולי עם המוזיקה שהתחלפה לטראנס כוחני של בוקר. כולם
שם רקדו כמו גוש מפלצתי מרובה ראשים ידיים ורגליים,וצרחו
באנרגיות מטורפות, ורק אני התיישבתי לי תשוש ליד איזה שיח,
ופתאום התחלתי לבכות.