בתור סופר אני תמיד מחפש השראה. מכניס את עצמי למצבים מוזרים
כדי שיהיה לי אחר כך על מה לכתוב. אני מניח שזאת הסיבה העיקרית
לעובדה שרבים מחברי הקרובים הם משוגעים. אני נמשך לשונה ולמוזר
כמו שעש נמשך למנורה שתשרוף אותו חי. לעיתים קרובות אני מוצא
את עצמי בסיטואציה שאני שואל את עצמי איך לעזאזל הגעתי לכאן?
מה אני עושה?
מכל החברים המשוגעים שלי יש אחד שכותב גם הוא סיפורים קצרים.
טובים אפילו. לפעמים אני מקנא בכתיבה שלו. לפעמים אני אפילו
מקווה שיקרה לו משהו והוא לא יוכל יותר לכתוב.
כפי שאני, בתור סופר, מחפש כל הזמן את דרך הכניסה לחלקים
המוזרים של החיים, כך גם חברי הסופר המשוגע. לכן כאשר אנו
יוצאים ביחד (אפלטוני בלבד, סוטים) אנחנו תמיד נקלעים למצבים
משונים כמו שיחה מעמיקה עם קבצן על משמעות החיים, בחינת חייהם
של ג'וקים, או סתם סיבוב לילי בבית הקברות.
הבעיה שלא השכלתי לחזות אותה קפצה לבקר כאשר לאחר בילוי משותף
עם ידידי הסופר, שנינו התרשמנו מהמצב ושנינו החלטנו לכתוב על
כך סיפור קצר. שבוע לאחר אותו בילוי סיפר לי חברי בשיחה
טלפונית על סיפור חדש שכתב. "שלח לי אותו, ידידי", אמרתי,
"ואני אשלח לך את יצירתי האחרונה".
הסיפור ששלח לי אותו חבר היה העתק כמעט מדויק של הסיפור שלי.
תגובתי המיידית הייתה צעקה לא רצונית. "מזעזע!", קראתי בקול.
אני משער שהוא הגיב בצורה דומה, כיוון שמייד צלצל הטלפון והוא
היה מן העבר השני.
"יש לנו בעיה קטנה", אמר הבחור.
"שמע", אמרתי, "אחד מאיתנו חייב לוותר על הסיפור שלו".
"טוב", אמר ואז הוסיף, "מי?"
"נטיל מטבע?", הצעתי. זו הייתה הצעה הוגנת בהחלט.
"אוקיי", אמר, "בוא אלי בעוד שעה".
במוחי החולני התערבלו להם מחשבות זוועה על מצבים שעלולים לבוא.
אני מגיע לביתו ושם הוא מרעיל לי את הבירה ומבתר את גופתי.
"לא", אמרתי, "אולי אתה תבוא אלי?"
"נטיל מטבע", אמר, "כדי להחליט מי יבוא אל מי."
"אוקיי", עניתי. הרמתי חופן מטבעות ששכבו על שולחני והשמעתי לו
דרך הטלפון את רשרוש המטבעות. "עץ או פלי?", שאלתי.
"הרשה לי לגחך", גיחך חברי.
"אולי ניפגש במקום נייטראלי?", הצעתי.
"אוקיי", ענה בהחלטיות, "ב'מוקוס' בעוד שעה."
המוקוס היה הפאב הקבוע שלנו. מקום נייטראלי מעולה. "סבבה",
סיכמתי את שיחתנו, "להתראות".
"ביי", אמר וניתק.
בשום אופן לא הייתי מוכן לוותר על הסיפור שלי. זה היה אחד
הטובים שכתבתי. אך ידעתי שיש בעיה כיוון שגם הסיפור שלו היה
טוב, ושהוא לא יהיה מוכן לוותר עליו בקלות. החלטתי להציע לו
שוחד. כל הדרך ל'מוקוס' חשבתי על סכום מתאים, וכשהגעתי ראיתי
אותו יושב על המדרכה בחוץ עם דף מודפס בידו. נכנסנו לפאב
והזמנו בירה.
"מה דעתך על 100 שקל", פתחתי את הדיון העסקי, "בתמורה לויתור
שלך על הסיפור?"
"אתה בוודאי מתלוצץ", אמר, "אתה חושב שאמכור את עצמי בעבור 100
שקלים עלובים?"
"200?", ניסיתי.
"אין לך מספיק כסף בשביל לקנות אותי".
"אז מה נעשה?", שאלתי.
"תראה", אמר, "חשבתי על זה כל הדרך ל'מוקוס' והגעתי לרעיון.
נעשה תחרות כתיבה. כל אחד יכתוב סיפור ואז ניתן את שני
הסיפורים לאדם נייטראלי שישפוט איזה סיפור יותר טוב. הזוכה
יקבל בלעדיות על הסיפור הזהה".
"מי יהיה האדם הנייטראלי?"
"נחליט עליו ביחד. אולי הברמן של ה'מוקוס'?"
"בשום פנים ואופן לא", אמרתי, "הוא היה איתך ביסודי".
"המלצרית?", ניסה.
"מה היא מבינה בסיפורים? היא אהבלה מוחלטת", חייכתי אליה חיוך
מרוחק והיא המשיכה בפינוי צ'יפס מאחד השולחנות.
"אז מי?"
"אולי דורון?", הצעתי. דורון היה חבר של שנינו במידה שווה פחות
או יותר כך שלא נראה כאילו יקח צד כלשהוא.
"אוקיי", אמר, "שיהיה דורון, אבל בתנאי שנגיש לו את 2 הסיפורים
ביחד בלי שהוא ידע מי כתב מה."
"בסדר".
לגמנו ארוכות מהבירה וסיכמנו על דד ליין בעוד שבוע בדיוק. בדרך
חזרה הביתה שברתי את מוחי במטרה למצוא נושא לכתיבה. בימים
הבאים נפגשתי עם חברי המשוגעים על מנת להשיג מעט השראה, אך זו
לא הגיעה.
לבסוף, כשנותר יום אחד בלבד, התיישבתי מול מסך המחשב והתחלתי
לכתוב בלי לדעת לאן הסיפור יתקדם. התחלתי לשפוך את ליבי וכתבתי
על הסיפור הזהה ועל ההתערבות. לאחר 4 שעות הסיפור היה גמור.
חגגתי את הישגי עם סרט בוידאו וקוקטייל ביתי שרקחתי.
למחרת היתה הפגישה כפי שסיכמנו בביתו של דורון. הגשנו לו את
הדפים המודפסים. רצה הגורל ושנינו מילאנו בדיוק ארבעה דפים.
בזמן שדורון קרא ישבנו בחדר שלו ושתינו מיץ אננס. לאחר כרבע
שעה נכנס דורון לחדר והדפים בידיו. "אתם צוחקים עלי?", שאל
ברצינות, "הרי הגשתם לי שני סיפורים כמעט זהים לחלוטין".
"מזעזע!", קראתי והתחלתי לחנוק את הסופר המעתיקן, שלא נשאר
חייב ותקע לי אגרוף לפנים. "חתיכת גנב מסריח", צעק, "גונב
רעיונות". אגרוף נוסף פגע בפני ואני בתגובה הגברתי את חניקתי
עד שהוא איבד את הכרתו.
"מה עשית?", קרא דורון, "הרגת אותו".
"אתה חושב?", שאלתי בדאגה.
"בעצם לא", אמר דורון, "הוא עדיין נושם".

רק בביקורי הרביעי בבית החולים התעורר הסופר המשוגע. הוא לא
זכר כלום ממה שקרה. מאז עברו כבר חודשיים ואנחנו עדיין חברים
טובים. יוצאים לשתות ב'מוקוס' לפחות פעם בשבוע. הוא עדיין
משוגע ומסייע לי בחיפושי המתמיד אחר השראה.
הוא עדיין בקטע של כתיבה, אבל אם תשאלו אותי, מאז שאיבד את
ההכרה הוא התחיל לכתוב ממש חרא.