אני הולכת ברחוב וכולי עשויית צמרמורות. אני מלטפת לך את הראש
ואת הכתפיים ומתרוממת כדי לנשקך. אני בולעת לרגע את המצפון שלי
ומעבירה לך אצבעות על העורף. השפתיים שלך רכות וחמות ואתה
רועד. אני נמרחת בך, מביטה בך שוב ושוב באחת מההבעות המוכרות
שלי, והולכת.

אני יושבת על סלע, מוקפת מים וכתמים לבנים של קשת עוברים לי
מול העיניים. השפתיים יבשות כל-כך. צימאון.

התשוקה השניה שלי מתעוררת. כבר כמה ימים שהעברנו אותה בשיחות
רדומות. אני אלופה בזה, בשיחות רדומות, הן נותנות לי להרגיש
קצת חיה. אני יודעת לתת לך הכל בשביל ההנאה שלך, גם חיוך
מרוצה. אני מתחמקת יותר ויותר בלהודות מולך. אני מסוגלת לנשק
אותך בלהט כשאנחנו שוכבים ולשחוט ציפורני על גבך. אתה נמס
ומזיע והמוח שלי ריק.

למות? כן, אני חושבת על זה הרבה. לפחות כל יום. זה כמו מרשם
רופא. גם כשאני לבד במיטה עם הפנים אל הקיר. גם כשהרוח משחקת
לי בשיער. ברגעים של שלווה אין לי קיום. וכשאני עם עצמי אז אני
כבר לא.

אני מעבירה את עצמי מיד ליד כאילו שבסוף אנצח במשחק המטורף
הזה, כאילו שהייתי נייר מבוקש. ואין נצחונות כשאתה תמיד מובס.
השקט הזה קורע אותי כאילו אני בוכה דם.

אתה מסתכל עלי בשפתיך הבשרניות ובעיניך הטובות, במבטך הממלא.
אני רוצה את כולך. לשמור בצד לימים אחרים. ימים שבהם האושר הוא
דבר פחות זניח.