נתחי עופרת מוצבים הרחק באופק הייאוש
ובלבי עוד נר כבה, ומת לו הריגוש.
ללא ניצוץ אני שוקעת במראות של חרדה,
ממלמלת פתגמים שחוקים של סוף האגדה.
בין שמים של דמעות לכחול של מציאות
המחשבות מתרוצצות ומנסות למצוא טעות.
איך הגיע כל הפחד והופיע הבלבול?
איך ביום בהיר אחד פתאום נחת לו המבול?
מול בריכה של שיגעון אני עומדת משקיפה,
הדמות שממולי איבדה את כל מה שאספה.
מנגנת שיר עצוב אל אלוהים שמתחבא,
מנסה להיאחז באיזה אושר מדומה.
ללא קטר שיוביל את קרונות הנשמה,
אני נודדת אל האופק, מבקשת נחמה.
גבישי זהב קוראים לי אליהם ובוהקים,
אך בלבי כבר לא נותר עוד מקום למשחקים.
השקט הסוער שוב מרטיט את המדבר,
כוכב קטן מאיר, אך ברגע הוא נשבר.
תפילות אפרוריות לוחשות לי אהבה,
ובלי משים אני בורחת אל השמש הקרבה.
ממולי שוב השתקפות, והפעם היא כועסת,
איך יכולתי בה לבגוד? איך כעת היא שוב מובסת?
הסדקים בחלוני הולכים עכשיו ונשברים,
כמו רומזים על שבירתה של תמימות הנעורים. |