עוד משחק של סוליטייר, ועוד אחד.
מסדרת אותם ככה, אחד על השני, שחורים ואדומים, לפי הסדר. אחד
שחור, אחד אדום, אחד יהלום, אחד תלתן. לפתוח ערימה, להוריד את
המלך, לסדר את השבע מעל השמונה. עוד משחק ועוד משחק, מסדרת
אותם טוב טוב, מבטיחה שזה האחרון, ומחלקת מחדש.
משחקת. השחורים והאדומים מתערבבים לי בראש, יהלומים ועלים,
ולבבות. שקועה במשחק, משחקת בלי לחשוב. ארבע תלתן על 5 יהלום,
תשע לב על עשר תלתן, נכנסת למשחק ומשחקת בלי לחשוב, בלי
להרגיש. להעביר קלפים, ולבהות במסך. לא חושבת, לא מבינה, לא
רוצה להרגיש כלום. נכנסת לזה כאילו אין מחר, כאילו אין דברים
אחרים לעשות. רק להעביר קלף אדום על קלף שחור, ולהחליף.
אני צריכה נסיך אדום. החדר נעלם, אף אחד לא כאן. זה רק אני
והמסך. יושבת, מזיזה את העכבר, בלי לחשוב, בלי להבין. איפה יש
נסיך אדום? אני ממש צריכה להעביר את העשר הזה. לא מרגישה את
הכסא, את העכבר, את האצבעות של הידיים, רק לשבת ולשחק. עוד
משחק, ועוד משחק, בלי לעצור-בלי לחשוב.
הרי שום דבר לא חשוב יותר. אין משהו אחר לעשות, לא? לא רוצה
לחשוב על זה. לא רוצה לחשוב בכלל. רק לשבת ולשחק את המשחק שלי,
ולהתאים קלפים שחורים על אדומים.
זהו, אין אף אחד. זה רק אני ואתה, יושבים ומשחקים. אתה עוזר
לי, ואני עוזרת לך. אתה לא תעשה לי שום דבר, אתה אוהב אותי.
נכון? גם אני אוהבת אותך. באמת שכן, שחור על גבי אדום. ואני לא
אעשה לך שום דבר רע שיפגע בך, כמוהם. אני בסדר, מבטיחה.
דאבל קליק ונגמר, וכבר הקלפים מתחילים לקפוץ לך אל תוך התודעה.
שחורים ואדומים , מתקרבים וקופצים אליי בסדר יורד, שמחים
ומאושרים באים, רוצים לחבק אותי, להחזיק אותי חזק כדי שלא
ייגמר.
אבל זה נגמר, כמו תמיד שהכל נגמר, ואני מתחילה משחק חדש.