כשהייתי תינוק, הייתי מזהה על יד האנשים סביבי דמות מטושטשת.
לא משהו מוגדר, בדרך כלל זה היה בלילה , כשאמא הרדימה אותי על
זרועותייה .
לאט לאט הדמות המטושטשת נעלמה לגמרי ואני תמיד התגעגתי אליה.
הילדות שלי לא היתה ממש פרועה, עשיתי כל מה שילד צריך לעשות,
משחקים, מריבות, הליכה בשדות, חיפשתי נחשים מתחת אבנים קטנות.
אחרי זה בית ספר, צבא, אוניברסיטה,
התחתנתי,
נולדו לי ילדים
זכיתי לנכדים,
הנכדים התבגרו.
לילה אחד הלכתי לישון.

אחרי אותו הלילה, חזרתי לראות את הדמות המטושטשת.
לאט לאט היא הפכה ברורה יותר ויותר עד שיכולתי לראות את זיו
פניה.
היא פנתה אלי ואמרה:

"שלום לך,
הרבה זמן חיכיתי לך,
כשהייתי מטושטשת למה לא ניסית לחדד את מבטך אלי?
מדוע לא האמנת?
הייתי על ידך.
אתה בספקנותך איבדת אותי"

לא הבנתי, עם כל הכבוד ליופי, כל השיחות נשים האלו כבר מתחילות
להיות מעיקות,
תמיד בסופן אתה מרגיש שפגעת.
"תראי אני ממש מתנצל,
אבל מאוד הייתי שמח אם היית אומרת לי מי את."

תוך כדי מעוף היא מתרחקת ואומרת:
"אני מבקשת החלומות,
בתחילת חייך הייתי בהישג ידך,
היית מלא חלומות, האמנת,
אם היית ממשיך להאמין ולעשות, דמותי היתה ברורה יותר ויותר,
ככל שפחתה אמונתך נמוגה דמותי לגמרי."

ניסיתי להבין את הסיטואציה, בערך כמו שאתם עכשיו.
לכדתי בעיניי שביב מנשמתה ופניתי אליה בשאלה:
"אז איפה אני עכשיו?..."
הדמות המטושטשת שלחה בת קול ואמרה:
"...במקום בו כבר מאוחר
לבקש סליחה".