מזכרת לכל מי שידע את ימה של קרואטיה, גירוי למי שעוד לא
הלילה מחוויר. חלקת
הים שרועה במי אפסיים
אבל ההר, הולל
זוכר את חסד כל אהבהביה.
מלבושיו, אחד-אחד
איים זרוקים על-פני המים
כשהוא צונח אל ערשם
להתעלס בשחור מימיה.
לשונה בפיו נבלעת
גבו חרוץ בציפורניה
והסירות באילמותן
זעות לקצב עגביה -
עד בוקר ער.
בתי הכפר גולשים על מדרונות היין
ודשא מטולטל קורן בבת-אחת אלפי שמשות.
חלקת הים ממול חורזת חליפות צבעי עיניה
סגול, כחול, תכול, זהוב -
לפשוט, לנשות, לקשוט -
עד אין ברירה אלא לזנוק אל מעמקי שפוני טמוניה
ואת מחרוזת הפלאים
לבל תאבד
לשלות |
