[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









                             מתוך סידרת: 'לישון את החיים'

המסאית ז'קלין כהנוב, חייתה וכתבה בישראל בשנות הששים והשבעים,
מקטעי יומן שכתבה ושפורסמו ב'קשת' לאחר מותה, עולה כי לאחר
שנודע לה כי היא חולה בסרטן, ולאחר שמצבה לא הרשה לה לצאת מן
המיטה במשך תקופה ארוכה - היא חשה כי הדבר היקר לה ביותר, דבר
שהיא הייתה עושה עבורו הכל, הוא לצאת החוצה;  לראות עוד פעם את
השמש, לשמוע שוב את איוושת העלים ברוח, להרגיש את קשיות המרצפת
מתחת לרגליים, לנשום אויר רענן עם שחר. והנה חלה במצבה
התאוששות והיא יצאה ועשתה את כל אותם דברים, והיא כותבת כי אכן
החוויה הייתה עזה ומופלאה; כל נשימה, כל צעד היו אורטוריה
מדהימה. אך  לאחר זמן מה חשה כי היא מתחילה לאבד את התחושה
המופלאה הזו, הנוצרת מעצם החיים עצמם, וכי היא חוזרת לחיים בהם
כל אותם דברים כבר 'לא עושים לה את זה' יותר. ועתה הם כבר לא
נראים כה עזים ונפלאים כקודם. ואז שוב חלה נסיגה במחלה, היא
חזרה לשכב במיטה ותוך ימים נגמרה.
ידידי לשעבר גיורא חזר משדה הקרב של מלחמת יום כיפור, ואמר דבר
דומה, כי בזמן הקרבות הקשים בסיני ובמצרים-  חש כי הדבר הנפלא
ביותר שיכול לקרות לו, הוא פשוט להלך ברחוב בירושלים, או לשבת
על כוס קפה בעטרה. היו בו געגועים עזים לכך וזה נראה לו בסיני
כשיא שאיפותיו. ואכן בימים הראשונים לשובו כך היה, הוא התרונן
כולו כולו במשך כל היום בזמן עשיית הדברים הפשוטים הללו, אך
אז, כך אמר לי, הוא התחיל לחוש שהוא הולך ומאבד את זה. ולבסוף
זה (שוב) אבד לגמרי.
כלומר, תחושת הערות המחשמלת, המטלטלת של עצם היותנו, אינה
דבר הנתון מעצמו, ורק במצבים קיצוניים, כגון זה של סכנת איבוד
חיים - אנו יכולים להתחבר לזה. אך אם חשים זאת רק במצבים
קיצוניים שמאיימים על איבוד החיים, הרי שזו כבר 'אהבה תלויה
בדבר', (כלומר זו תחושת החיים בגלל סיבה חיצונית ולא בגלל הדבר
עצמו; החיים עצמם), שהרי ברגע שהנסיבות משתנות אנו חוזרים
לישון אותם.
גם ז'קלין וגם גיורא התעוררו זמנית מן המכאניות של לקיחת החיים
כמובנים מאליהם, אך לא הצליחו להישאר ערים.
קשה לתפוס כי העירות שלנו (מה שאנו קוראים 'עירות') היא סוג
של שינה
.
לודוויג ויטנגשטיין, (9.4.1917. ) במכתב לידידו: פול אנגלמן.
(מתוך: " לודוויג ויטגנשטיין - מכתבים ופגישות". 1970):
"אנו ישנים... חיינו הם כמו חלום. בשעות היותר טובות, אנו
מתעוררים די הצורך להכיר שאנו חולמים. לרוב אנו בשינה עמוקה.
אני לא יכול להתעורר בעצמי! אני מנסה. גוף החלום מתנועע, אבל
גופי האמיתי לא זז, ככה זה לדאבוני
".
כך כתב אחד הפילוסופים הגדולים של המאה.
מרגרט אנדרסון בסיפרה: "The Unknowabale Gurdieff' הוצאת
ARKANA, ,1962 בפרק, The Unknown Doctrine כותבת כי בכל הדתות
ובכל יצירות הספרות הגדולות, ניתן למצוא אזכור וסימוכין למצב
החלימה בו נתון האדם. הגוף הוא זה שער, ה'אני' ישן!
ולמה הכוונה? ובכן, המלה 'שינה' היא יותר מטאפורה מאשר קביעה
עובדתית, הרי כשמדובר על שינה ברמת התודעה לא מדובר על אדם
שלובש פיז'מה, נכנס למיטה והולך לישון, מדובר על מעין שיתוק
תודעתי, על פסיביות וריקנות רוחנית ונפשית.
וקשה להתעורר, יש משיכה גרויטציונית אדירה שבאה מכיוון השינה
ומפילה אותנו כל הזמן אחורה. הדבר דומה ליקיצה הפיסית בבקר
משנת הלילה;  אנו שואפים עדיין להמשיך ולישון, בכל מאודנו,
להמשיך ולהיות פסיביים, שדברים יקרו לנו ולא אנו להם, שהחלומות
ימשיכו להציף אותנו במקום המאמץ שבערות ובפעילות. כך גם  במצב
התודעתי; יש לנו רצון להמשיך ולישון, לוותר, לא לדעת, לא
להתמודד, לא להיות פעילים תודעתית ונפשית, לא לקחת אחריות,
לא להחשף אל,  וולהכיר ב- אמיתות בוטות.
וכדי לשמר מצב זה של שינה אנו גם נעקוף ונמנע מחברת בני אדם
שדבריהם מכריחים אותנו להתעורר, נרתע מספרים ושיחות שעשויים
לאיים על השלווה של שנת התודעה שלנו.
אנו  ישנים אלא אם כן קורה משהו קיצוני שמכריח אותנו להתעורר
לשניה - כמו שוק קשה וטוטלי (במקרים של ז'קלין  וגיורא) -  עד
אז  נמשיך ונעשה כמעט הכל כדי שנמשיך לישון.
אנו לא יודעים שאנו ישנים אלא אם כן אנו מתחילים להתעורר. רק
הער יודע שהוא לא ישן, הישן לא יודע שהוא לא ער.

בשינה יש חלומות, וחיינו אכן מלאים בהם; למעשה אנו חולמים את
חיינו, חיינו מרובצים באלפי חלומות; למשל כל אחד מן המין הנגדי
(נכון לגבי תשעים אחוז מן האוכלוסיה בערך) הוא 'טריגר' לחלום,
כל מודעה על טיסה מוזלת לחו"ל. כל סופרמרקט, כל בית ציורי עם
גינה  ובעיקר כל סרט, כל ספר.
ומרב שאנו כה עסוקים בלפנטז את החיים, לא נשאר לנו כוח לחיות
אותם.  
ישנו הבדל בסיסי בין מצב האנרגיה בשינה ובמצב האנרגיה בעירות;
בשינה אנו נטענים באנרגיה פיסית (טריה) ופורקים אנרגיה נפשית
ורוחנית (משומשת). במצב של ערות אנו פורקים אנרגיה פיזית,
ואמורים להיטען באנרגיה נפשית ורוחנית. אך האדם הישן את חייו,
פורק ביום  אנרגיה פיזית, אך גם אנרגיה רוחנית ונפשית, ובלילה
נטען באנרגיה פיזית,  וממשיך לפרוק אנרגיה רוחנית ונפשית. כך
חיים במצב של שינה הם חיים שבהם האדם כל הזמן רוצה לפרוק
אנרגיות גבוהות על שעשועים וחלומות.
דוגמה לכך (שבשינה פורקים אנרגיה נפשית ובערות נטענים בה)
מצויה בהבדל שבין חלומות (בשינה) לשיחה (בעירנות); כשאנו
חולמים חלומות עשירים באמוציות אנו עשויים להתעורר מותשים
מבחינה ריגשית, ועם זאת שיחה ריגשית אינטנסיבית, או מאמץ ריגשי
על מנת לפרוץ מחסום ריגשי, דווקא יכול לטעון אותנו באנרגיה
ריגשית עצומה.

"חבר אמר לי פעם שהטעות החמורה ביותר שניתן לעשות, היא לחשוב
שאתה חי... אך האמת היא שאתה ישן בחדר ההמתנה של החיים
".
מתוך הסרט: "החיים בהקיץ", מאת ובבימוי ריצ'רד לינקלייטר,
2001, פוקס המאה ועשרים

אנו, כמו בני האדם במשל המערה של אפלטון, רואים צללים וחושבים
שהם המציאות, הוזים את המציאות במקום לפגוש אותה.
ישנים למציאות האמיתית; למה שבאמת קורה בין בני אדם כשהם
נפגשים, מה באמת קורה לנו כשאנו מתבגרים, מהם החיים באמת.
השינה מייצרת חלומות; סטוץ, התעשרות פתאומית וכו',  חלומות
שבאים במקום לפגוש אנשים באמת, במקום לחיות באמת, במקום להיות.

אנו ישנים , והגרוע מכל, שכאמור, אנו חושבים שאנו ערים. שהרי
הער יודע שהוא ער, הישן לא יודע שהוא ישן, הוא חולם שהוא ער
.


"הצורך העצום שלנו להצדיק את קיומנו בעיני עצמנו יחד עם חוסר
היכולת האינהרנטי לעשות זאת באופן מלא הן מתמצית הטרגיות העולה
מ'ארץ השממה'. ולמרות הכל אליוט מנסח כאן תביעה קשה, חריפה,
בלתי מתפשרת, ליקיצה מן התרדמת הרגשית, להתעוררות לחיים
".
מתוך ביקורת על 'ארץ השממה', מאת קציעה אלון, 'ספרים',
.2.4.2002 עמוד 11

אנו המתים החיים, 'זומביס'. נראים חיים אך מה שבפנים מת או
מצוי בקומא. בעיניים כבר אין משהו שמגיב, מה שנותר הם
אינסטינקטים; של פחד, צורך בשייכות, עויינות, משיכה וכו'.
הישן לא יכול לראות שהוא ישן, כי הוא ישן. רק הער יכול לראות
זאת (לגבי הישן). כמו בסיפור המפורסם על ר' נחמן 'התבואה
המשגעת', שם מסופר על המלך ויועצו שידעו שכולם עומדים לאכול
גרגירים שעושים אותם משוגעים, אך הבעיה היא שאם הם היחידים שלא
יאכלו מהם, אז הם יהפכו למשוגעים, למרות שהם יודעים שהיתר הם
אלה המשוגעים, ההבדל ביניהם לבין המשוגעים, שהמלך ויועצו
יודעים ויודעים שהם יודעים, בעוד שהרוב שאכל מן הגרגירים
חושב שהוא יודע. (אך למעשה הם חולמים את המציאות. חולמים את
שפיותם, ואת  'שיגעונם' של המלך ויועצו).
אחד הספרים המופלאים שבהם המחבר עושה איפכא מיסתברא לגבי שינה
ועירות, חלום ומציאות, ערים אך חולמים בהקיץ, ישנים, אך חולמים
שאנו ערים - הוא 'עליסה בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, שם המחבר
משחק בין מציאות לבדיה, בין אמת בדויה לאמת מציאותית. כי כנראה
רק כשהוא הופך את הכל הוא יכול להגיד לנו משהו על החלום שאנו
חולמים, לו אנו קוראים: 'חיינו'. הנה מספר קטעים רלוונטיים מן
הספר:
"בואי נשקול מיהו שחלם בכלל, זוהי שאלה חשובה עד מאד... אם לא
אני הייתי זאת, היה זה המלך האדום אכן, הוא היה חלק מחלומי -
אבל גם אני הלא חלק מחלומו הייתי... "


"מחשבתה הראשונה של עליסה היתה כי בוודאי ראתה בחלומה את
החדקרן ואת האריה ואת השליחים הסקסוניים המשונים. אולם הצלחת
הגדולה הייתה עדיין מוטלת למרגלותיה, אותה צלחת שעליה ניסתה,
קודם לכן, לפרוס את עוגת השזיפים. "אם כך לא חלמתי חלום, על אף
הכל", הרהרה עליסה. "אלא אם כן... אלא אם כולנו חלק מאותו
חלום, אבל אני מקווה שזה החלום שלי ולא של המלך האדום. אני לא
אוהבת להימצא בחלומות של אחרים..."


"בואי התבונני בי!"
קראו טוודלדי וטווידלדאם לעליסה. הם אחזו את עליסה בשתי ידיה
והובילו אותה אל המקום שבו שכב המלך וישן...
"אני חוששת שהוא יצטנן אם ימשיך לשכב על העשב הרטוב".  אמרה
עליסה, שהיתה ילדה חכמה וטובת לב.
"הוא חולם עכשיו", אמר טווידלי, "ועל מה את חושבת הוא חולם"?
"איש לא יוכל לנחש זאת", השיבה עליסה.
"מה, את לא יודעת?! הוא חולם עליך". קרא טווידלדי כשהוא מוחא
כפיו בשמחת ניצחון.
"אילו הפסיק לחלום עליך היכן את חושבת היית נמצאת עכשיו"?
"באותו המקום שאני נמצאת עכשיו, כמובן", השיבה עליסה.
"איזו שטות!" אמר לה טווידלדי בבוז. "תהיי בשום מקום. את לא
יודעת שאת, בסך הכל, הדבר שהוא חולם?"
"ברגע שהמלך יתעורר משנתו", הוסיף טווידלדם בשמחה לאיד,
"תתנדפי מיד! פוף! ושוב לא תהיי. כמו שלהבת נר..."
"לא נכון! לא נכון!" קראה עליסה בהתמרמרות. "ובכלל, אם אני רק
מה שהוא חולם, אז מי אתם?"
"אותו הדבר!" קרא טווידלדם.
"אותו דבר! אותו דבר!" הצטרף טווידלידי.
השניים צעקו בקול כה רם עד שעליסה נחרדה ומיהרה להשתיק אותם:
"ששש! אתם עלולים להעיר אותו ברעש נורא שכזה!"
"את שוב מדברת שטויות על להעיר אותו", התפרץ טווידלדם. "את
אינך אלא אחד הדברים שהוא חולם. את יודעת יפה מאוד שאת אינך
אמיתית".
"אני כן אמיתית! כן אמיתית!" פרצה עליסה בבכי.
"גם אם תבכי בלי סוף לא תוכלי להיעשות אפילו טיפה יותר אמיתית
על ידי הבכי", אמר טווידלדי. "לכן אין כל טעם לבכות".
"אילו באמת הייתי לא אמיתית", אמרה עליסה כשחצי צחוק מבצבץ
מתוך דמעותיה, כי הכל נראה לה מגוחך וחסר שחר כל כך, "לא הייתי
מסוגלת לבכות".
התפרץ טווידלדי בבוז לתוך דבריה והטיח בה: "אני מקווה שאינך
חושבת לך שאלה דמעות אמיתיות..."


והנה עוד אימרות בנושא, לקראת סיום  המסה:

"כל דבר שנגרם ביקום הוא דמיון, אך זו בעצם המציאות.
מי שמבין אמת זו קלט את המסתורין של הנתיב"

אבן ערבי (הוגה ומיסטיקן סופי). פוסום אל חיקם

"כשאתה ישן, אתה ער.
כשאתה ער, אתה חולם.
התעורר מן החלום לגורלך האמיתי.
תן למציאות בשלמותה לגעת בליבך הפנימי, בעצמיותך.
התעורר מחלומך המין האנושי,
התעורר למציאות בשלמותה המחכה לך.
התודעה הישנה מתעורר,
אל תיפחד, רק הבט במה שהמציאות היותר גדולה צופנת בחובה
עבורך,
ילד קטן של המין האנושי"
.

                                                           
 Rene K. Mueller  

"אדם ישן, הכל קורה לו"
אוספנסקי.

"אומרים שהחלומות הנם אמיתיים רק כל זמן שהם נמשכים. האם אפשר
לומר את אותו הדבר על החיים ? רבים מאיתנו משרטטים את מפות
מערכת היחסים של הגוף והנפש עם החלומות, ואלה שעושים זאת
נקראים אונרונאוטים, חוקרים של עולם החלומות.
ישנם שני מצבים מנוגדים של תודעה, אשר כלל אינם מנוגדים זה
לזה. בעולם הערות מערכת העצבים מדכאת את בהירות הזיכרונות. זה
הגיוני מבחינה אבולוציונית וזה מתקבל על הדעת כי אם תחשוב
שטורף אמיתי הוא רק דמות מן הזיכרון, ולהיפך. אם זיכרון הטורף
יתממש לדימוי ניתן לתפיסה, ננוס בבהלה בכל פעם שתחלוף בנו
המחשבה מפחידה.
אז יש לך תאי עצב מלאים בסרוטונין שבולמים את ההזיות, הם
עצורים בזמן שנת ה' R.E. M.', (תנועות עיניים מהירות), זה
מאפשר לחלומות להיראות אמיתיים ומונע כל תחרות עם התחושות
האחרות. לכן טועים בהבחנה בין החלומות לבין המציאות. בעבור
המערכת התפקודית של הפעילות העצבית שיוצרת את העולם שלנו אין
הבדל בין החלימה על התחושה לבין המעשה, ולמעשה, בין תפיסת
הערות לבין תפיסה המעשה
".
מתוך הסרט: "החיים בהקיץ", מאת ובבמוי ריצ'רד לינקלייטר, 2001,
פוקס המאה ועשרים.

"מסכן קטן שלי, מה צר לי עליך! אין לך אסון גדול יותר מאשר
להיוולד אדם. אם נאלצת לבוא לעולם, מדוע לא היית לפרח? מדוע לא
נולדת פרפר? מדוע לא היית גוזל לאחת מצפורי היער? ככל שתגדל
תתעצם יותר... אנשים מבקשים לדעת. בוב, מה רב הכאב בחיפוש אחר
הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים, המשמעויות, מה רב המכאוב...
האם המאמין אתה, בובו, כי אי פעם? האם באמת אתה סבור כי באחד
הימים? כי אולי, בעתיד? לא, לא. לא, שוב לא אומר דבר. אתה
מעווה את פניך? דמעות עולות בעיניך? אל תבכה, בובו! אל תבכה!
עוולות קטנות תבואנה- וכבר שכחת לבכות.
והחיים זורמים, זורמים..."

  יאנוש קורצ'אק: "בובו"

"אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפי שאתה תמות".  
ניטשה

All that we see or seem,"
"
is but a dream within a dream.
- Edgar Allen Poe, from the poem "A Dream Within a Dream

"  The condition of alienation, of being asleep, of being
unconscious, of being out of one's mind, is the condition of
the normal man."  
                                                         R.
D. Laing

"I am not a teacher but an awakener".
                                                           
 Robert Frost  

"אנשים עובדים, מחנכים ילדים, מקימים מדינה, שופטים בבתי
משפט, נוהגים, יוצאים לקרב. אך כל זאת מתוך שינה.
ובתוקף היותם ישנים הם אינם מסוגלים לעשות כלום. הכל נעשה. הכל
מתרחש; הם הנפעלים, פסיביים לגמרי. הם כלי משחק בידי הנסיבות,
כל שהם יכולים לעשות זה לחלום, לחלום שהם ערים.
אך חיינו הם חלום אותו אנו חולמים אודות החיים. חלום אגוצנטרי,
הנע בין קטבים של פחד וסיפוק, הנאה וכאב.
אנו פוגשים תמיד לא את חיינו, לא את חייו של הזולת, אלא את
חלומותינו ואת חלומותיו של הזולת, אך טועים לחשוב שזו המציאות,
ועליה - אין לנו לרוב מושג ירוק.
וכששני בני אדם נפגשים, אלה לא שתי ישויות, שני עולמות, שתי
מציאויות - אלא אלה הן שתי הזיות המדברות על חלומות שונים,
נפגשות במציאות אחת ששתיהן מחטיאות.
הם חושבים שהם מתקשרים זה עם זה את המציאות, אך באמת הם
מתקשרים את החלומות; שניהם רואים כל אחד  רק את הפנטסיה שלו,
ושניהם משתמשים זה בזה  ומשחקים עם המציאות - כניצולי ספינה
טרופה, המוצאים מקלט על גבו של לוויתן ומדמים אותו לאי, אך זאת
רק עד שהלוויתן מחליט להרטיב מעט את גבו, רק עד אז".

(מתוך "החיים, המציאות ומה שנסתר" - גבריאל בן יהודה).




מתוך ספר בכתובים; "להעיר את התודעה. על: חיים מתוך שינה
והנסיונות להקיץ ממנה".



גבריאל רעם
18.5.2003







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- כוסיות.
- כוסיות?
- כוסיות!
- כוסיות...


צרצר, בדיאלוג.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/03 2:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל בן יהודה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה