ברצוני לספר לכם על מקרה שחוויתי לפני בשנה.
מקרה ששינה אותי, את חברי, ואת הסובבים לי.
הסיפור אולי יהיה קצת קשה להבנה, אך בכל זאת נסו שלהבינו.
כן, זהו סיפור עצוב ואימיתי בהחלט, שמתרחש לו במעין חצר
הממלכה. ממלכה שקטה וטובה לבני הממלכות השכנות לה. ממלכה שלא
ידעה כל רע וכל עצב, עד לאחר שמלכם האהוב נסע לו למשך זמן.
ובנו, הנסיך הצעיר השתלט אף הוא על הממלכה.
כאן למעשה מתחיל סיפרנו...

הנסיך הצעיר היה אדם מאוד אהוב על בני עמו. הם כיבדו אותו,
צחקו עימו והעריצו אותו. נשות הממלכה ראו בו כגבר שבגברים.
הן אהבו אותו. כשהוא חלף בסוסו הלבן לפניהם, הם הזילו דימעה,
מחאו כף, ושלחו לו במבט תמים. אך לבסוף השינאה גברה.

שנים חיכה הנסיך המקסים לרגע הזה. שבו יוכל למלוך על הממלכה
שכה אהב.
לעולם הנסיך לא שיקר. לעולם לא עשה מעשה רע. היה הנסיך איש
תמים ונבון, פיקח ויפה. איש שכולם אהבו.

כאשר נולד, הוריו המלכים החליטו לנטוע בחצר ארמונם עץ אלון,
המסמל את אהבתם לממלכה ולבנם. במשך בגרותו של הנסיך, כל יום
היה בא ונעמד ליד העץ- זה היה מקום המחבוא שלו, מקלט מפני הרוע
והעצב.
העץ גדל והשקיף למרחקים, הוא התבונן על כל המתרחש בממלכה, הוא
היה עד להכל.
אך העץ התמים לא ידע. הוא לא ידע עד כמה הכאב יהיה מר.

שנים חיכה הנסיך המקסים לרגע הזה. שבו ימלוך על הממלכה שכה
אהב. וסוף סוף רגע זה הגיע.
לאחר שהמלך נסע לו לשליחות ארוכה התמנה הנסיך יפה התואר למלך.


בנות הממלכה העריצו את המלך החדש. הן אהבו אותו. "איזה חתיך!"
צעקה אחת מתושבות הכפר. בעוד כשליצנית החצר- חברתה הכי טובה של
הנערה, ממלמלת לעצמה "כן, הוא יפה..." אך היא אינה ידעה איך
הוא יסנוור אותה. היא לא רצתה להראות לחברתה שגם היא מעוניינת
בו, שגם אותה הוא הטריף עוד ממבט ראשון.

המלך החדש ביצע את תפקידו כראוי, והמשיך את הדור הקודם לו.
כולם העריצו אותו. הם אהבו אותו כל כך.

אך יום אחד, ניגש המלך אל אותה בחורה שגרה בכפר, ושאל אותה "מה
שלומך?"  שמתי לב שאת אוהבת אותי, או כך לפחות אמרו לי... זה
נכון?" -"כן" השיבה הבחורה. "בהצלחה בהמשך" הוסיפה. היא כל כך
התרגשה... זו הייתה שיחתה הראשונה עם המלך.

לאחר שבוע ימים, היו שניהם בקשר מצויין. דיברו כל יום, והיה
נראה שהם הולכים להיות ידידים ממש טובים.
יום אחד בשעות הצהריים המוקדמות, קראה הנערה לחברתה ליצנית חצר
הממלכה לבוא ולעזור לה, היא ביקשה ממנה שתייעץ לה כיצד להפוך
לחברתו של המלך. המוקיונית הצעירה אמרה לחברתה "פשוט תמשיכי
לדבר איתו, תראי לו שאת מעוניינת, תגידי לו ישירות אם צריך.
הוא צריך לדעת מרגשותייך כלפיו! תהיה עצמך, ולא אף אחת אחרת."
אך שתיהן לא ידעו שלמלך כבר יש חברה... חברה שהוא אוהב,
שלעולם לא ישקר לגביה, כך חשבו כולם.

באותו זמן, ישב המלך על אחת מהאבנים שסביב האגם בקירבת עץ
האלון הגבוה. המלך חשש להסתכל בדמות הנשקפת לו מהראי שבאגם.
הוא פחד להסתכל על עצמו, אל תוך תוכו. הוא פחד מהדמות שנשקפת
שם- הלא אותה דמות קטנה ועלובה, זו הוא.
לקח המלך אבן קטנה ואפורה וזרק אותה לעבר האגם. הדמות שנשקפה
שם נעלמה, ובמקומה באה דמותו של המלך- דמות מרשימה ביופיה.

לאחר כמה ימים, אותה בחורה אמרה לחברתה, ליצנית החצר הפשוטה,
שהמלך מעוניין לשוחח איתה, הרי הגיע הזמן שהוא יכיר מקרוב את
אותה ליצנית שבאה לבדרו כל ערב. הליצנית כל כך שמחה, למרות
שידעה שמשהו מוזר מתרחש פה...
אך היא הסכימה לבקשת המלך, כמובן.

המלך, שדיבר עם ליצניתו שעות על גבי שעות ביום, הפכו לידידים
מצויינים, היא חשבה שהוא ידיד שלה, שאפשר לסמוך עליו ולספר לו
הכל. בעוד כשחברתה כועסת עליו ורבה איתו.
היה נדמה לכולם שהמלך מעדיף את ליצניתו מאשר את הנערה שבעצם
הכירה בין השניים אישית. היא קינאה בחברתה הליצנית, קינאה
עמוקה.

יום אחד הוא סיפר לה, לליצנית החצר שכל כך התחיל לחבב שהוא
וחברתו נפרדו. הליצנית, שידעה עד כמה הוא וחברתו היו זוג יפה,
שאלה במבוכה למה הם נפרדו, והוא אמר לה שזה בגלל שהוא אוהב
אותה, את ליצנית החצר שלו. היא הייתה בהלם מוחלט. היא לא
האמינה שהמלך התאהב בה!
הוא הציע לה חברות... להיות חברתו, ואולי אפילו מלכתו לעתיד.
הציע לה תפקיד בחיר בראש הממלכה- והיא, כמובן שהסכימה.
איזו טיפשה היא הייתה...
הוא סינוור אותה בהבטחות, וסיפורי אלף לילה ולילה.

השמועות התחילו לרוץ. כולם קינאו ושנאו את אותה נערה, שעד לפני
שבועיים-שלושה הייתה ליצנית חצר פשוטה.
כולם זילזלו בה, וראו את הפליות המלך כלפיה.

יום אחד אמר לה המלך בקולו המקסים "אני יוצא עם חבריי". "בקרוב
אשוב מתוקה." הוסיף, והלך.
והיא נשארה בודדה, חיכתה שהוא ישוב.

לאחר שחזר, הוא אמר לה "זאת לא הייתה אשמתי" "היא זו שיזמה את
זה.." הוסיף ונישבע. "רק אותך אני אוהב" חזר על המשפט הזה מספר
פעמים.
חברתו לא ידעה למה להאמין.
היא אהבה אותו כל כך. היא הייתה מאושרת.

עולמו של המלך המקסים קרס ברגע זה, בשקט בשקט, מבלי שאף אחד
ידע או ירגיש.

"מה?!" שאלה בהיסטריה חברתו. "איך יכולת?!" שאלה וחזרה "למה?
למה עשית את זה?" התחילה הנערה לבכות.
הם התווכחו. הם רבו וצעקו.
היא הרגישה נבגדת. הוא בגד בה ובאמון שלה.
הוא שיקר לה.

"את יודעת מה? הכל זה שקר! שיקרתי לך!" צעק המלך, וברח. ברח
רחוק, אל עץ האלון הגבוה שבאמצע חצרו.
ישב המלך שוב, על האגם והתבונן בדמות הקטנה והמסכנה שנשקפת על
פני המים. אך הפעם הוא אינו זרק אבן אפורה אל תוך הדמות,
בתקווה שתעלם.
אלא הוא החל להבין ולהודות בשקריו, זה אחר זה כשקולו הצרוד
צועק.
הוא ניזכר בכל אותם 40 השקרים שנאלץ לשקר, רק כדי להיות מלך,
רק כדי שבני עמו יאהבו אותו.
הוא התבייש במי שהוא. ב"אני האמיתי" שלו.

הנערה התחילה להבין. היא הבינה מה שהוא עשה לה.
50 פרוטות זהב. זה הכל. זה מה שהפריד בינהם. אולי.

המלך קם מהסלע עליו ישב, והחל להתבונן על העץ הגבוה המביט בו
באכזבה. "אתה ידעת! אתה ידעת כל הזמן!". "אני כל כך טיפש..."
הוסיף והחל להתרגז.
המלך הוציא את זעמו על העץ שננטע במיוחד בשבילו. בשבילו ובשביל
ממלכתו שכל כך אהבה ובטחה בו. המלך לא הבחין שכאשר הוא חזר
לארמונו, הוא ישר הלך לעץ, הלא הוא מקום מקלטו מפני הרוע...
מקום מבודד שרק העץ שומע אותו, שרק העץ יכול לעזור לו. רק העץ-
שמסמל את גדולת הממלכה ועוצמתה, שמסמל את החיים והאהבה.

היא כבר הבינה. היא הבינה את שקריו. את תוכניות המלך הזדוני.
הוא שיקר לה ולכולם. הוא בגד בממלכתו. באמון של אנשיו.
הוא שיקר לקהילה כולה. אבל לו, לא היה אכפת. הוא שיקר לגבי
זהותו, לגבי מי שהוא. הוא המציא מישהו אחר, מישהו שהוא לא.

המלך הבין שכבר היא יודעת. אבל הוא הכחיש. "מי? אני?! מה
פתאום!" התפלא ומיהר להסתיר את שקריו כאשר אחרים חשדו.
זה היה טוב מידי, נוח מידי, וקל מידי כדי להיות אמיתי ונכון,
התפלאו.

בשקט היא הייתה. לא הוציאה מילה. רק למעטים היא סיפרה. סיפרה
בבכי מר כשדמעות זולגות על פניה.
"לא נכון! את משקרת!" קבעו האנשים. הרי למה להם להאמין לבחורה
פשוטה כמוה, הלא ליצנית החצר היא הייתה, ותמיד תישאר.

"אתם לא מאמינים לי עכשיו. אבל בקרוב לא תהיה לכם ברירה. זו
האמת, עד כמה שהיא כואבת ומרה". אמרה הנערה, כשקולה מלא בבכי
וכעס.

אנשים החלו לבדוק ולהתעניין, ואכן הם מצאו שמלכם שיקר להם.

חלקם גילו כי מלכם המקסים והאהוב, היה מחושב ואנוכי.
הוא בגד בהם. באמון ממלכתו והקהילה כולה.
בעוד שחלק אחר המשיך לאהוב ולהעריץ את המלך.
אך לא עוד.

המלך הועף מהממלכה, בשיברון לב. אך הוא עדיין מבקר שם, אך
ממלכתו לא סולחת לו. לעולם.

עד כמה שהמלך ניסה בכל כוחו ועוצמתו לסלק מן הממלכה את ליצנית
החצר הפשוטה הוא לא הצליח. הוא אינו יכול כבר. הוא נכנע. אבל
הוא, עדיין אינו מודה באשמה.

כיום, רק מעטים יודעים מה באמת קרה שם.
אנשים יודעים כי מלכם בגד בהם. והם מאוכזבים, מאוכזבים מאוד.

כאשר המלך, זה מתחילת הסיפור חזר לממלכה, הוא לא האמין למראה
עיניו. הוא לא האמים שבנו יעשה מעשה שכזה. הרי אף אחד לא הכיר
את בנו לפני כן. המלך התפלא על בנו, ועל מה שעה.
הלך גם הוא לשוחח עם נערת החצר, והיא סיפרה לו הכל. כל מה
שקרה, מתחילה ועד סוף.
הוא הלך לשוחח עם בנו שהחליף אותו לתקופה זו.
כאשר נפתחה דלת חדרו של המלך, או יותר נכון נסיך, הופיעה דמות,
דמות קטנה ועלובה. הנסיך הרגיש במבוכה גדולה. מבוכה שאולי
הגיעה לו, ואולי לא.


ובאשר לה, לנערת החצר שלנו,
היא כבר לא נערת החצר. היא הפכה לחברת קונגרס בעלת השפעה וכוח
על הנהלת הממלכה. והיא, מרוצה בחלקה.

לא רבים יודעים את האמת, את כל האמת.
כיום רק הוותיקים, חכמי הממלכה מבינים מה בדיוק קרה שם.
והם בטוחים, והם יודעים טוב טוב,
כי הנערה- דבר אמרת אמרה.