ישבנו ישיבה מזרחית על הרצפה הקרה, זה מול זו, ואז פתאום
השתררה שתיקה. זו הייתה שתיקה ששנינו לא היינו רגילים אליה -
שתיקה מביכה, שתיקה שמעולם לא השתררה אצלנו. אבל פתאום כן.
ואז עצמתי את העיניים לשנייה, וכשפקחתי אותן כבר לא ישבת מולי,
אלא, עמדת מעלי והושטת לי את ידך. הבטתי בך בתמיהה שעה ארוכה
אבל לא שינית תנוחה - ידך הייתה מושטת לעברי ועל פניך נחה הבעה
רצינית שלא התאימה לך.

"בואי!" ציווית עלי, אך אני לא זזתי ממקומי. "בואי! את באה?"
אמרת שנית, ואני, בעיניים פעורות ומלאות תמימות שאלתי "לאן?".
עכשיו נשברת וחייכת, "לברוח".  "לברוח? לאן?".  פעם אמרת לי
שאתה אוהב אותי בגלל התמימות שלי. אמרת שזה משגע אותך איך אדם
כמוני מסוגל להיות תמים. "מסתבר שאני מסוגלת" עניתי לך אז.

"אני לא יודע לאן. לאן שתרצי, את זו שרוצה לברוח". כל הזמן הזה
היד שלך לא הפסיקה להיות מושטת לעברי ולחכות שאתפוס בה ונברח.
"אבל שי... אני לא רוצה לברוח" אמרתי, "טוב לי כאן איתך". צחקת
וחייכת שוב את החיוך הממיס שלך, זה שגורם לי להצטער כל פעם
מחדש על כל הפעמים בהן סירבתי לחיזורך.  "על מי את עובדת
שירן?"  כנראה שהכרת אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. הסמקתי
ואתה שוב ציוות עלי "בואי!"

אחזתי בידך וחום גופך התפשט לגופי. "לאן את רוצה לברוח?" שאלת
לפני שמשכת אותי למעלה.  משכתי בכתפי. "לאן שהרוח תיקח אותי"
צחקתי והסתובבתי סביב עצמי. חיבקת אותי חזק אליך והצטערתי בפעם
המיליון על שויתרתי על אהבתך.  "אני לא רוצה לברוח שי..."
לחשתי לכתפך וידעתי שלעולם לא תהיה שלי.  "אין לך מה לפחד
שירן... אני בורח איתך."

התנתקנו מהחיבוק ושוב השתררה שתיקה מביכה. "למה אתה עושה את זה
לעצמך?" היתממתי שוב לפתע. "כי אני לא רוצה שתהיי לבד" לחשת
ואני נשכתי את שפתיי. שלוש שנים אני מכירה אותך אבל רק בחודש
האחרון התקרבנו. עד אז חיזרת אחרי ללא הפסקה ואני סירבתי
בעקשנות, אבל ברגע שהכרת את אפרת משהו קרה. במהירות שיא הפכת
לחבר הכי טוב שלי.  נפתחתי כלפיך כמו שלא נפתחתי כלפי אף אחד
אחר מעולם. אהבתי אותך יותר משאהבתי את עצמי.

"אני מפחד ממה שתעשי לעצמך אם תהיי בודדה" המשכת ללחוש, "אני
מפחד להיות לבד בעצמי" השפלת את עיניך ולא היה דבר שרציתי יותר
מאשר להסתכל עמוק לתוכן. התיישבתי בחזרה.  "אני לא בורחת יותר
שי. התבגרתי" ניסיתי לשכנע את עצמי יותר משניסיתי לשכנע אותך.
כנראה שלא הצלחתי.  פתאום חייכת שוב.  "את אדם של לברוח" אמרת
ואח"כ הוספת בשקט כדי שלא אשמע "ואולי בגלל זה אני אוהב אותך".
שמעתי.  "אתה תחכה לי כשאחזור?" שתקת ואני נשכתי שוב את שפתי
עד שירד לי דם.  "אני לא נותן לך לברוח הפעם" פלטת כשכבר ממש
התחיל לכאוב לי, "אני בורח איתך".

ואז עצמתי את עיניי וכשפקחתי אותן ידך שוב הייתה מושטת לעברי.
"בואי!" ציווית וניסית לחייך.  כשראית שאני עדיין לא זזה
ממקומי, לקחת את ידך וברחת.