אוקטובר.
לא שחור לא לבן.
אני מגדלת ציפורניים כדי לשרוט מישהו.
עוד לא החלטתי את מי.
"זה נורא מתאים לך" אמרה לי מישהי מהעבודה, אז רציתי לתת לה
זכות ראשונים ולהשאיר לה שבילים של "הייתי פה" על הזרוע...
בסוף ויתרתי.
שמתי מחזק.
"עכשיו הם ארוכות וחזקות" - אמרה לי הפדימניקוריסטית ושפשפה
בעצבנות קילומטר של ציפורניים מזוייפות.
"כדאי לך כמו שלי" - המשיכה...
"זה אף פעם לא נשבר, לא נסדק, זה נפלא בגשם, בשמש, אפשר לעשות
כלים עם זה, לצייר עליהן, שקוף, דוגמאות, פרנץ', עם יהלומים
ופרחים... בלי יהלומים ופרחים..."
שרטתי אותה והלכתי.

אוקטובר.
אני פותחת את העיתון של המדינה, בשרותים.
זורקת את הספורט על הרצפה.
לא מעניין.
הכלבה שלי יושבת לידי על הרצפה.

מטה את הראש מעט הצידה ומאזינה הקשבה עמוקה לפיפי המתנגן שלי,
כאילו באך הלחין בשניות אלו יצירה חדשה.

אחר-כך היא תתישב בצורה מוזרה על שחקן בחולצה אדומה ומכנס אדום
עם פסים לבנים וחיוך של ניצחתי. תשתין עליו ותשאיר כתם רטוב.
כלבה טובה!!! אני מלטפת אותה וגוררת רגליים לקפה.
בבוקר הזה הדבר הכי אופטימי זו הפיג'מה שלי.
מליון סנופים מחייכים אלי... אילו רק העולם היה סרט מצוייר.
אני נאנחת ושוקעת בדף הראשי. בפיגועים. בחיילים המתים.
במיתון, ברעב, באמריקאים מתכוננים לקרב...

אני פותחת את הרדיו.
האמת, אני פותחת את הטלויזיה ושם גר הרדיו שלי.
מה נהיה מהעולם הזה...
שיר פנטזיונרי של להקה שכבר לא קיימת מתנגן לו באכזריות.
"איזה כיף על הבוקר... איזה כיף שהיה לי הבוקר... אח איזה בוקר
איזה בוקר של כיף..."
נכון...
הורדתי את הטלויזיה על הרצפה.
"פויה טלויזיה" - אמרתי
והכלבה החכמה שלי, המשת"פית הקטנה... ישבה את הישיבה המוזרה
שלה והשתינה עליה.
לא היתה לי ברירה.
כלבה עם טעם טוב.
אנינה. נדירה. מיוחדת.
אז ליטפתי אותה חזק מאוד עד שהיא עשתה קולות של מישהו שנמעך
ורק אז...
שרטתי...