וזה נראה כל כך מזמן, כל כך מזמן...

אני צועד ברחוב שקט וריק, אוסף בדרכי נורות כתומות שבורות. מצד
ימין הבתים כולם מושחרים כאילו תפסה בהם אש, ואילו מצד שמאל
הבתים ממוטטים ומטים ליפול, סופה היכתה בהם.
ועליי, דקירות דקות ונעימות של גשם, זעיר ויבש, שנשלח מהרקיע
הפתוח. דרך מילוט אחת.
הדרך כולה מלאה בנורות שבורות, שנפלו בזמן הסערה. הנורות היו
תלויות בשרשראות מבהיקות, לרגל חג הולדת המשיח ה- 18. החגיגה
המתוכננת היתה מופלאה, עם תזמורת, כיבוד קל ואנשי בידור
מקומיים, כגון ואדליק השיכור, שהיה מעמיד עצמו להימורים על כמה
פעמים יצליח לנגוח בקיר בית העירייה ועדיין לקום ולשתות כוסית
של מאסרה.
מכל האזור הגיעו מוזמנים, וגם לא מוזמנים, לראות צלם המשיח
בהגיעו לבגרות מלאה. הרחוב הראשי - אותו רחוב בו אני פוסע -
היה מלא עד אפס מקום, ורק ליד בית העירייה נוצר מעין גורן
ובמרכזו בימה. ליד הבימה נעמדו שלושה אנשים. חתן המסיבה, ראש
העירייה ודיילת מזדקנת שניסתה לשכנע את הצופים לטוס בבריטיש
אירווייז, בגלל שיש שם מתקני הולוגרמה חדישים המסוגלים להעניק
עינוגים אורליים, בתשלום כמובן.
ואז, פסע ראש העירייה לראש הבימה הצרה, הכריז על פתיחת חגיגות
יום ההולדת ההיסטורית, ופתח בציטוטים מהספר הישן אשר ניבאו את
עלייתו לשררה של המשיח בעת הגיעו לבגרות מלאה.
כולם מחאו כפיים, מלבד ואדליק השיכור והדיילת שלא שמעו אותו
בכלל, וראש העירייה הזמין את ארבעת תושביה החזקים ביותר של
העירייה להרים את המשיח תשע-עשרה פעמים.
אחת... צווח לתוך המיקרופון.
שתיים, שלוש, ארבע...  אז התחילו טיפות לרדת, אבל כולם העדיפו
להישאר, בגלל הכיבוד. באותו הזמן, ואדליק השיכור נגח בפעם
השמינית בקיר בניין העירייה, וקם פעם נוספת מהרצפה, מתנדנד
בחזרה למשקה נוסף.
שבע, שמונה, תשע... רעם, ולאחריו ברק. פגע בפעמון המקדש שבראש
הגבעה, בנוסף - הטיפות הפכו לגשם מצליף. כמה ילדים התחילו
לבכות, וההורים לקחו אותם בחזרה הביתה, כדי שלא יתפסו צינון.
עשר, אחת-עשרה, שתיים עשרה, שלוש-עשרה... ואדליק, בנסיונו
התשיעי לנגוח בקיר, טעה בכיוון ונגח ישר בבטנה של הדיילת
המזדקנת. שניהם נפלו על האדמה הבוצית, ולא יכלו לקום.
חמש עשרה, שש עשרה... הם הסתכלו אחד על השני, בחנו בעיניים
מיואשות. עכשיו ברור כבר היה שסערה נוחתת, ורוב הזקנים כבר
עזבו. אלו שנשארו התחילו לרטון ודרשו שיפסיקו עם הרמת המשיח
ושייתנו לאכול.
אף אחד מהם לא שם לב שהאוכל היה הרוס כולו בגלל הגשם.
שבע עשרה... ואדליק והדיילת התקרבו זה לזה בחיפוש אחר חום.
ברק נוסף התלקח מעל בניין העירייה, מדליק את המבנה באש כחולה.
שמונה עשרה... המשיכו גברי העירייה החסונים בהתמדה, בעוד שראש
העיר עצמו כבר ברח, ואיתו כל שאר תושבי העירייה, מפחד האש
הכחולה שכבר התפרשה על שלוש גגות נוספים. נראה כי האש לא
מושפעת מהגשם, שהמשיך ליפול בטיפות הולכות וגדלות. ואז משב רוח
אדיר פגע בצידו האחר של הרחוב, ובמרחק נראה סליל אפור כהה
המחבר בין שמיים וארץ המתקרב במהירות מפחידה. הצרחות וזעקות
האנשים, בשילוב עם רעש הסערה, הבליעו את קריאת הגברברים על
הפעם האחרונה- לשנה הבאה - ובאותו זמן שהרימו את המשיח בפעם
התשע עשרה, החלה האדמה לרעוד, השרשראות המאירות נשרו כמו גשם
של זיקוקים, והתנפצו על האדמה הרטובה בקולות פצפוץ. הגברברים
נפגעו קשה מהנורות, נחתכו חתכים אנושים. בעודם זועקים למשיח,
שלא נפגע, רצו לעבר קורת הגג הקרובה, שהיתה הבר של קירקווד,
שעוד המשיך לעבוד, למרות הסערה ולמרות האש הכחולה שכבר פשתה
בצד של המעשנים.
המשיח, שנפל לרצפה כשברחו הגברברים אבל לא נפגע כלל, הביט
סביבו, וראה חורבן אחד גדול. אף אחד לא נותר לראות את יום
הולדתו. רק ואדליק והדיילת המזדקנת התגפפו בלהט בפינת אחד
הבתים, אדישים למתרחש.
המשיח החליט שהכי טוב יהיה ללכת לישון ולנסות לשכוח את יום
ההולדת העלוב עד מחר, אז הוא פשוט נשכב באמצע הרחוב ועצם את
עיניו.
כעבור כמה שניות, החל גופו להתרומם באיטיות עד אשר נותר מרחף
בגובה של חמישים ושלושה סנטימטרים מעל הקרקע. נראה שמאוד נוח
לו ואכן עד מהרה נרדם.

ועכשיו בוקר, ואין ציפורים, כי אין עצים, אבל הרחוב נשאר. מצד
ימין מפוחם, ומצד שמאל ממוטט. אני פוסע בכביש עד שרואה את
המשיח, מרחף לו משהו כמו עשרה סנטימטר מעל הרצפה, כששולי
גלימתו הלבנה מוכתמים בבוץ. הוא ישן, ולא נעים לי להעיר אותו,
אבל בדיוק מתחתיו הבחנתי בנורה כתומה, שאפילו היתה שלמה, אז
בעדינות זהירה, שלחתי אצבע ונגעתי בכתפו.
את המרחק הקצר לרצפה הוא נפל באופן דרמטי למדי, כשהנורה מתנפצת
אל תוך גבוו. בזעקות כאב פקח המשיח את עיניו, רק ראה אותי וישר
קילל. העניק לי זוג עיניים של צב ים וגירוד כרוני עצבני באזור
המפשעה, שעד היום גורם לי לבושות אצל הבנות. הוא קם, מבט נוזף
בעיניו, ופסע לעבר פינת בניין אחד, שם שכבו מחובקים גבר ואישה
מזדקנת. בלי אזהרה בעט באישה וירק לגבר בעין, והמשיך מעבר
לפינה. יותר לא ראיתי אותו.
מתוסכל מעט, הרמתי את שאריות הנורה הכתומה שהשאיר המשיח,
והמשכתי בעבודתי. רק לקראת הצהריים, סיימתי לאסוף את כל השברים
לתוך שק יוטה ענק, והעמסתי אותו על הטנדר שעל צידו כתוב
באותיות כתומות: "נורות ויאליום, יאירו לך את השמיים". התנעתי,
ויצאתי מהעירייה המכוערת הזו, במחשבה ברורה לא לחזור לשם עוד.

...ובאמת, זה נראה כל כך מזמן, כאילו לא היה בכלל.