כבר עשרים ואחת שנים עברו מאז שהצמח הטורף אכל את דודה שיפרה,
ומאז הוא מופיע לי בחלומות, כל לילה. הצמח מתקרב אליי, עם מבטי
רצח בעיניים ונוגס בי. אני מתעורר כל פעם שטוף בזיעה קרה, יורד
לקומת הקרקע ושותה כוס חלב. ככה כבר עשרים ואחת שנה.

הלילה, ירדתי לפינת הזיכרון לדודה שיפרה, שבסלון, וניסיתי
לשחזר את הערב הנורא ההוא, למרות שאני זוכר אותו לפרטי פרטים,
כאילו הוא היה אתמול. התיישבתי מול התמונה של דודה שיפרה
הזקנה. היה לה מבט זועף בעיניים. לא רק בתמונה, גם במציאות.

שבוע לפני התקרית הנוראית עם הצמח, היא סיננה לעברי בקול שקט,
שיכול להוציא אדם מדעתו: "אתה טיפש יותר מנעל". שנאתי אותה
באותו רגע. נשבעתי לעצמי, שאני אערוך סעודה, אם אצליח לגרום לה
לעזוב את עולמנו. אבל איך שהחיים מתגלגלים, ורק שבוע אחר-כך
הספדתי אותה: "הדודה הכי טובה בעולם, אנחנו מתגעגעים אלייך".
אפילו הלוויה לא הייתה לה. הצמח טרף את כולה. לחלוטין.

הלכתי לדודה שיפרה, לפתוח לה שקית סוכר, שהתקשתה לפתוח. כל
הדרך רק חשבתי שבטח היא לא תעריך את הדרך שעשיתי והמאמץ
שהשקעתי. בחמש דקות הליכה דמיינתי לעצמי כמה נפלא יהיה, אם היא
תמות כבר. דפקתי בדלת. דודה שיפרה פתחה את הדלת וסיננה בקולה
השקט: "נקווה ששקית סוכר, הוא יודע לפתוח". לא התייחסתי.
ניגשתי לארון במטבח, הוצאתי את הסוכר ופתחתי אותו. ואז, בדיוק
כשהתכוונתי ללכת, לראשונה בחיי, שמעתי את דודה שיפרה צורחת
בקול. לא הצלחתי להבין מה בדיוק היא ניסתה לומר, אבל רצתי מייד
לחדר השינה שלה, בלי לחשוב פעמיים, עם שקית הסוכר הפתוחה ביד.
את דודה שיפרה כבר לא ראיתי. רק צמח צהוב - ירוק, עם רגל זקנה
תקועה לו בפה, הצלחתי לראות. ניסיתי למשוך את הרגל של דודה
שיפרה מהצמח החולני, אך ללא הצלחה. הצמח חטף לי מהיד את הסוכר
ואכל גם אותו, לקינוח. ברחתי מחדר השינה ונעלתי את הדלת מבחוץ.
עזבתי את הדירה ורצתי חזרה הביתה.

אמא ראתה אותי, חיוור כולי, שאלה אותי מה קרה לי. לא יכולתי
להוציא מילה מהפה. היא ניסתה לברר מה עובר עליי, אבל היא לא
הבינה כלום. היא התקשרה לדודה שיפרה, אך היא לא ענתה. כנראה
שהניחה שהיא הלכה לישון. במהלך כל אותו הלילה הקאתי את נשמתי.
לא נרדמתי לרגע. הצמח הטורף הופיע במחשבות שלי, בולע את דודה
שיפרה וניגש אליי. עם מבטי רצח בעיניים, הוא מתקרב אליי ונוגס
ושוב מביט בי ושוב נוגס ושוב ושוב.

למחרת, העירה אותי אמא ואמרה לי שדודה שיפרה לא התקשרה הבוקר.
"כבר ארבעים שנה היא מתקשרת כל בוקר, לשאול על התחזית. היום -
כלום". הסתכלתי באמא המודאגת וחששתי מאד ממה שהיא אכן אמרה לי:
"אולי תבקר את דודה שיפרה? רק תוודא מה שלומה ותלך". ניסיתי
לשכנע אותה שאני לא מתכוון ללכת. ככל שניסיתי לשכנע אותה יותר,
כך היא כעסה עליי יותר. הלכתי לבית של דודה שיפרה. אתמול חשבתי
כמה נפלא יהיה אם תמות, היום רק קיוויתי שאולי הכל היה חלום
בלהות ודודה שיפרה הזקנה והמעצבנת, עוד חיה וקיימת. דפקתי
בדלת. דפקתי שוב - וכלום. פתחתי את הדלת עם המפתח המשוכפל שהיה
לי עוד מהתקופה שהייתי אוכל ארוחת צהרים אצלה. נכנסתי פנימה
וקראתי לה. אין תשובה. הלכתי לחדר השינה, רועד כולי. גם שם לא
היה דבר. החלטתי להתקשר הביתה ולספר לאמא על כל מה שקרה
אתמול.

"הדודה הכי טובה בעולם, אנחנו מתגעגעים אלייך", ספדתי לדודה
שיפרה. אחרי ההספדים, אמא ביקשה ממני לבוא איתה הצידה לכמה
דקות. היא הסבירה לי שהמשטרה בודקת מה קרה לדודה שיפרה ושהם
רוצים לשאול אותי כמה שאלות. שני שוטרים ניגשו אליי ושאלו
לשלומי. "בסדר", עניתי. "אתה יכול לספר לנו מה קרה לגברת
שיפרה?". סיפרתי להם על הצמח הטורף, על הרגל של דודה שיפרה
שעוד הספקתי לראות ועל שקית הסוכר. השוטרים רשמו הכל, חייכו
חיוך נבוך והלכו.

נסענו הביתה, אמא ואני, באיטיות. כבר בבוקר אמא הכינה בסלון
פינת זיכרון קטנה לדודה שיפרה וכל אחד מבני הבית הדליק נר
לזכרה. כשהגענו הביתה, הצעתי לאמא לנטוע עץ זיכרון לזכר הדודה
האהובה. אמא הסכימה ברצון. הלכתי לחצר האחורית, הוצאתי מעדר
ושקית שחורה, חפרתי בור גדול והנחתי את גופתה של דודה שיפרה
המנוחה בבור. מילאתי את הבור בחול ונטעתי צמח, לזכרה. אולי יום
אחד, עוד יגדל פה עץ גדול. חזרתי הביתה והכנתי סעודה גדולה,
בדיוק כמו שנשבעתי.