כשמאבדים מישהו אהוב, בוכים.
כשמאבדים מישהו אהוב, עוצרים את כל החיים.
אבל, החיים לא עוצרים. החיים ממשיכים הלאה ורק אתה עומד בצד
ומחכה שמשהו ישתנה. שהשמש לא תזרח. שהכוכבים יכבו. שהגשם
שיורד, ימשיך לרדת לעד ולבכות יחד איתך.
ואז... שום דבר לא קורה... וזה מה שכל כך כואב. שכלום לא
השתנה. השמש ממשיכה לזרוח. הכוכבים זורחים כל לילה, והגשם שירד
הפסיק לרדת ובמקום בו ירדו אך לפני רגע דמעות, פתאום צמחו
פרחים חדשים.  ורק אתה נשאר לעמוד בצד ולחכות שאולי בכל זאת
משהו ישתנה.
אתה לא מבין עדיין איך יכול להיות ששום דבר לא השתנה. איך שום
דבר לא נעצר. הרי אצלך, החיים הופסקו! אתה כבר לא רואה את
הכוכבים הזורחים מעלייך, כבר לא מבחין בין חום השמש לבין
חיוורון הירח. אתה לא רואה את הפרחים החדשים... כי הפרח הכי
יפה... נקטף, ולא ישוב!