האב נזרק דרך חלון השמשה הקדמית כאילו היה כדור ברזל כבד.
השמשה התנפצה לרסיסים בקול גדול, מוסיפה רעש מחריד אוזניים
לצווחות של פח ומוטות ברזל מתעקמים ונשברים. הרסיסים נכנסו
לניב לעיניים, לפה, לאוזניים, לתוך נחירי האף וקדחו את דרכם
פנימה לגופו, כמו כדורי רובה, פוצעים הכל בדרכם. אביו נחת על
הכביש מול שני הרכבים ונפגע בראשו. המכונית שהתנגשו בה לפני
שניה וחצי לא נעצרה ודרסה את האבא שוב, ממשיכה להחליק במורד
הכביש בלי ברקסים. לבסוף התנגשה באיטיות בעמוד חשמל גדול
ונעצרה. עשן שחור היתמר דרך מכסה המנוע של האוטו הנפגע, עם
השמשה המנופצת.
ניב שחרר את החגורה ויצא מהאוטו, כושל על הכביש לעבר אביו
המדמם על האספלט השחור והרותח משמש אוגוסט. הוא התקרב והתמוטט
על ברכיו לידו, מנסה למצוא סימני חיים, אך ללא הואיל. ניב בכה
עד שהגיעו כוחות ההצלה. שאר העדים לתאונה בכלל לא ניסו להתקרב
אליו. הוא בכה גם אחרי ששוחרר מבית החולים ובכה גם אחרי
ההלוויה ואחרי השבעה.

שלשום

שלומי ורן נכנסו יחד עם האח הקטן של רן, בן, לסופרלנד. למקום
העבודה של אמא של רן היה יום כיף בפארק והם התכוונו לנצל את
היום האחרון של החופש הגדול כדי להיות בו. הכניסה היתה חינם
בשבילם, והיא רק נתנה להם את הכסף כדי לקנות שתיה ואוכל, שיהיו
גם-ככה מאוד יקרים. כל הדרך התלונן שלומי על כך שיהיה תור לכל
מתקן, והם יצטרכו לעמוד בשמש איזה עשר דקות רק בשביל לעלות על
ספינת פיראטים דפוקה.
רן אמר: "אולי די להתלונן? כבר חצי שעה אנחנו על הכביש, אתה
חייב להתחיל עם הבאסה שלך עכשיו?"
שלומי שתק, אבל רק עד שהם הגיעו למחלף ובפניה ימינה היה פקק.
"אתה רואה? עכשיו גם נגיע מאוחר ויהיו מלא תורים," התלונן שוב
שלומי.
"תעקוף את כולם, רן!" צעק אחיו בן, כשנעמדו בפקק.
"אני לא עוקף אף-אחד, זה סתם יוצר בלגאן."
"אבא עושה את זה תמיד כשהוא מסיע אותי לבית-ספר. ולו עוד יותר
חשוב להגיע בזמן לעבודה מאשר שלי חשוב להגיע בזמן לבית-ספר."
"בן, אתה בחטיבת ביניים . מה אתה יודע בכלל על נהיגה?"
"אני יודע הרבה יותר משאתה חושב. אני נוסע המון עם אבא."
הם שתקו כמה דקות והפקק התקדם באיטיות. נראה היה שכולם עוקפים
את הפקק משמאל ונכנסים בקצה הקדמי שלו.
שלומי רטן מאחורה בשקט ואז אמר: "נו, רן, בחייאת! תעקוף אותם
וזהו, למי בכלל אכפת?"
"שמעת אותו? נו, בוא נגיע כבר, אני רוצה לסופרלנד!" בן התחיל
ליבב בצורה שהכי הרגיזה את אחיו הגדול.
"טוב, בסדר. אבל אם דופקים לנו דו"ח," קבע רן, "אתה משלם אותו,
אוקי? אתה או אבא."
הוא אותת שמאלה, יצא מהפקק, נסע במסלול שלשמאלו עד שהגיע לפניה
עצמה, בדק מהר מתי יש לו אפשרות ואיך שהיתה לו - השתחל פנימה
לראש התור, חוטף צפצופים מהנהגים שאחריו. חיוך זדוני עלה על
שפתיו בעוד הוא משאיר את כל הפקק מאחוריו.

התור לכמה מתקנים היה ממש ארוך. שלומי, רן ובן החליטו להסתובב
בפארק ולראות איפה אין תור ואז להיכנס לשם. שלומי לא אהב את
העובדה שבן נמוך ולא יכול להיכנס לכל המתקנים. הוא רטן כל הזמן
וניסה לחשוב אם כדאי לו לעלות לבד על מתקנים כלשהם, ואם רן לא
יתרגז מזה.

בתור למתקן ספינת הפיראטים 360 מעלות נדחפו כמה צעירים. בהתחלה
הם עמדו כמו כולם, אבל אז החליטו לקפוץ מעל הברזלים ולהגיע
לראש התור. בגלל שהיה זה יום סגור לעובדי החברה ומשפחותיהם
הגיעו הרבה ילדים קטנים.
"הערסים האלה עוקפים את כולם!" התרגז שלומי.
"כן, אנחנו בחיים לא נגיע למתקן..." אמר בן והחל שוב ביבבה
הקבועה שלו למצבים מעין אלה. רן המשיך ובהה קדימה.
"אני לא מוכן לזה!" אמר שלומי וקפץ מחוץ לתור. הוא עקף את התור
מבחוץ והגיע לראשו, ושם נעמד. התור התקדם קצת וכשהגיע תורם של
המתפרצים לעלות למתקן, קפץ שלומי ונעמד בדרכם. רן ראה מרחוק
שמתחיל להיות סוער שם. הילדים מסביבו התחילו להיראות
חסרי-אונים כמו שילדים בני 12 בדרך-כלל נראים. ההורים לא עשו
כלום. רן טפח על כתפו של אחד מההורים שעמדו במקום שממנו
המתפרצים התחילו לקפוץ מעל הברזלים. "תגיד, למה נתת לחבר'ה
האלה לעקוף אותך ואת הילדים שלך ככה?". האבא פשוט הסתכל עליו
במבט חסר-אונים כמו של ילדיו.

הויכוח בראש התור כמעט נגמר במכות. ברגע האחרון שלומי ויתר כי
לא רצה להיפגע, והמתפרצים נכנסו למתקן. האחראית על הכניסה
למתקן לא עצרה אותם ותירצה את זה בכך שרק אנשי אבטחה אמורים
להתעסק בזה. שלומי חזר מרוגז מאוד למקומו בתור ליד רן ובן.

אתמול

"חרא," אמר שי. "מנש, בוא איתי רגע."
"מה יש?"
"שכחתי את הכסף בבית. ססאמק."
"ואיפה הכספומט?"
שי הביט מסביב. "בוא, יש שם שלט."
"דויד, חן, חכו לנו פה," קרא מנשה לחבריו, "שי צריך להוציא כסף
מהכספומט."
"בוא'נה, נשאר לך כסף אחרי אתמול?" שאל חן.
"לא," אמר דויד. "אני לא מאמין שלוקחים כל-כך הרבה כסף בשביל
שתיה במקום הזה!"
"כן. לפחות לא היתה לנו בעיה עם תורים."
דויד חייך. "כן, צריכים ללכת שוב כשיש יום כיף כזה לעבודה של
אבא שלך. יש מלא ילדים. אף-אחד לא מפריע לנו לעקוף את התור."

מנשה ושי הלכו מסביב לכל מתחם המזון המהיר והגיעו לתור ארוך
שתחילתו בכספומט וסופו בדוכן ממתקים גדול, נעמדו אחרונים
וחיכו.
"נו, שיזוז כבר," האיץ מנשה, "אני לא רוצה שנפספס את הסרט."
"עזוב אותך, בחייך, יש שנה של פרסומות בהתחלה."
מנשה עיקם את אפו. "ושם יש את הפרסומת החדשה לג'יימס בונד. אני
רוצה לראות אותה."
שי צחק בזלזול. "בוא'נה, מה נהיית לי חנון של סרטים? מאיפה אתה
יודע מה מגיע?"
"אני קורא באינטרנט..." אמר מנשה בשקט נעלב.
"לי אין אינטרנט עדיין. ההורים שלי לא רוצים לשלם ואין לי כסף
לשלם בעצמי. תגיד, יש שם כוסיות?"
"אני לא יודע, אני לא מחפש."
שי דחף מרפק בצלעותיו של מנשה, "בטח שאתה יודע. אני ראיתי אותך
כבר פעם באתר של בחורות ערומות, מה אתה מדבר. בדוק כשהגעתי
אליך וסגרת אותו עוד ראיתי!" הוא חייך בזדון.
"מה פתאום, אני לא עושה את זה. זה אח שלי עושה מה שהוא רוצה
במחשב כאילו זה שלו, אז אני רק סגרתי את החלון ואז פתאום..."
"הלו, אינעל רבאק, מה אתה עושה שם?!" צעק שי לפתע ורץ לאמצע
התור.
"מה יש? שאלתי אותם אם אני יכול להיכנס," אמר האבא עם שני
הילדים.
"ומה איתנו בדיוק? שאלת אותה רק כי היא מאחוריך עכשיו, אבל את
אלה שבסוף התור אתה לא שואל? תעמוד בתור כמו כולם, לא יזיק לך
לחנך קצת את הילדים שלך לעמוד בתור כמו שצריך."
האבא נראה פגוע, לקח את הלדים שלו ומשך אותם איתו לסוף התור.
"הנוער של היום," רטן בלחש כשהגיע לסוף התור.
"אבא, מתי נלך שוב ללונה-פארק?" שאל הקטן יותר.
"זה סופרלנד, מטומטם!" צעק עליו אחיו הגדול בשנתיים.
"די, ילדים. נלך עוד כמה זמן, כשיהיו פחות אנשים. נהניתם
אתמול?"
"כן, מאוד!" אמר הקטן בהתלהבות. "אני רוצה ללכת שוב עכשיו."
"אי אפשר עכשיו. אנחנו הולכים לראות סרט, נכון אבא?"
"כן, בטח. אבל יכול להיות שנפספס קצת את ההתחלה בגלל התור
הארוך הזה."

היום

"אני שונא את היום הראשון של בית-ספר," אמר רן.
אביו חייך חיוך גדול ונוסטלגי. "אני זוכר את הימים הראשונים
כשאני הייתי בגילך."
"כן, הא? בטח לא היו מכוניות והיה פקק של אנשים רכובים על
סוסים."
האבא עשה פרצוף נעלב, "היי, אני לא כזה זקן! היו מכוניות, אבל
רוב התלמידים הגיעו באוטובוסים, וגם אז היו פקקים."
רן הסתכל במכונית שמאחוריו. "שלומי וחיים נראים ממש משועממים.
תגיד, למה לא באת איתנו שלשום לסופרלנד?"
"למה שאני אבוא?"
"שלומי כל הזמן התלונן שבן לא יכול להיכנס למתקנים הטובים וכמה
פעמים השאיר אותנו ועלה לבדו. היית יכול לבוא ולהסתובב עם
בן."
"כן, אבל אז אני לא הייתי עולה למתקנים הגדולים." אמר האבא
וחייך.

שלומי בהה במכונית שמולו, שם התנהלה שיחה ערה. הוא חש תסכול
כלשהו מזה שבאוטו שהוא נמצא בו אין.
"אבא, אנחנו נגיע בזמן?"
אביו הביט קדימה ובמראות. "לא יודע. מה זה משנה? מקסימום כולם
יאחרו."
"אני שונא את היום הראשון של בית-ספר."
"כן, גם אני."
"למה?"
"כי אני צריך להסיע אותך בפקק הזה. כל שנה." אמר האבא וחייך
קצת.
"אה."
"ועכשיו אני צריך גם לקחת את המכונית לטיפול, כי לא דאגת לה."
"מה זאת אומרת?"
"שלומי," אמר האבא בקול חורץ דיעות, "אמא שלך ואני לא היינו
שבוע בבית, אתה לקחת את האוטו ונסעת איתו כל יום ולא דאגת
לבדוק אותו בכלל."
"כי חשבתי שהוא יהיה בסדר..."
"לא חשבת!" הרים אביו של שלומי את קולו, "אחרת, היית לוקח את
האוטו ובודק לו שמן, שמן ברקסים ומים. השארת את האוטו במצב
דפוק לחלוטין!"
"טוב, סליחה.. לא התכוונתי."
היה שקט כמה דקות. אז אמר שלומי: "כמה זה יעלה?"
"יחד עם הדלק שאנחנו מבזבזים בפקק הזה? הרבה. אין לך כסף."
"אז אני אנסה לשלם בכל זאת."
"שלומי, תעשה טובה. אתה לא יכול לשלם לכלום."
"נו, באמת אבא," ניסה שלומי לשפר את מצב השיחה, "אני יכול
להחזיר לך את הכסף הזה לאט, עם העבודה שלי."
האבא אותת שמאלה. "נמאס לי מהפקק הזה."
"מה אתה עושה, אבא?"
האוטו יצא מהפקק והם נסעו לכיוון הקצה הקדמי שלו. "קיצור דרך."
אמר האבא.
שלומי נופף בידיו לשלום כשחלפו על פני המכונית של רן ואביו. הם
נסעו מהר קדימה.
כשהתקרבו לראש הפקק, הפניה ימינה לכביש הבין-עירוני, האט אבא
של שלומי מעט את המכונית וניסה להשתלב פנימה בדיוק בפניה עצמה.
שתי מכוניות ציפצפו לו מימין אבל הוא לא שם לב אליהן. כשהוא
ראה את המכונית שהגיע מהפקק, והנהג לא שם לב אליו לחץ אבא של
שלומי את הברקסים עד הסוף, אך הם לא עבדו. שלומי צעק "אבא, מה
אתה עושה?" ואז התנגשו שתי המכוניות אחת בשניה...