דוויד שבח / צחוקו נעלם |
אך את הדרך מזמן כבר איבדתי.
הקול שלו מהדהד במוחי,
העצב חונק את גרוני.
הטעם המלוח כבר הפך לחלק ממני,
טעם הדמעות הפך למשקה קבוע.
אני יכול לפעמים להריח אותו,
משום מקום להרגיש אותו.
בזיכרוני אני רואה את פרצופו,
אך עיניו שחורות, כה ריקות.
הליכתו ניצרבה במוחי,
אך צחוקו נעלם.
טבע האדם, הוא לשרוד,
אך הטבע שלי הוא לזכור.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|