אז מה אני עושה פה בעצם?
הידיים שלי רועדות.
הן מפחידות אותי כשהן רועדות ככה.
הלוואי שהייתי יודעת אם זה בגלל האלכוהול,
או שאולי הן סוף סוף מבינות שאני עצובה.

הפעמון רוח שלי מצלצל בחוץ. או שאולי זה בפנים.
יש רוח חזקה, לא יודעת איפה יותר.
התחלתי לקלף את הלק עם השיניים,
יש לו טעם מוזר.
גם לכדורים שלקחתי קודם, אולי הם ישקיטו את הפעמון שלי.
שבחוץ. ושבפנים.

שוב החתולה המייללת שם מתחת לחלון,
אולי אני אהרוג גם אותה?
הרי אף אדם לא ישים לב לחתולת רחוב ג'ינג'ית קטנה עם זנב קצת
מקופל
ולכלוך שהתקשה מסביב לעיניים הירוקות.
לחתולת רחוב שהפרווה שלה מתחת ללסת כבר נשרה,
חתולה שלא זוכרת מהו טעם השובע.
מהחתולים שמספיק רק להביט להם בעיניים וכבר אפשר לדעת שכל ילדי
השכונה רדפו אחריהם עם אבנים וגפרורים, שהרימו אותם מהזנב הקצת
מקופל שלהם וסובבו אותם עד שהייתה סחרחורת ואם לא היו יושבים
עוד שניה כבר היו נופלים ומקבלים מכה בראש,
כמו זו שקיבלה החתולה. אני ממש מזדהה עם חתולים לפעמים.
לפעמים.

אני חושבת שהיא מפעילה את הפעמון, היא עם המבט הזה שלה.
גם אני פעם ידעתי להפעיל פעמוני רוח בעזרת מבט.
היום אני עצובה.
והידיים רועדות.
לא בגלל שאני עצובה.
חתולה.