הכל קרה לי מול העיניים. הוא עמד בצד השני של כביש, מנופף לי
לשלום, מחייך, מסתכל ימינה, אח"כ שמאלה ואח"כ שוב ימינה
בזהירות האופיינית לו ועמד לחצות את הכביש. הוא אדם כ"כ שקול
וזהיר, כמעט אף פעם לא לוקח סיכונים.
ואז פתאום, נשמע קול פיצוץ אדיר. הוא עף בעצמה אדירה לכיוון
שלי, והרגשתי שאני עפה אחורה. בשניה שלאחר הפיצוץ היה שקט
מחריד, שקט של מוות. ולא הרגשתי עוד כלום...
התעוררתי אחרי כמה דקות של חוסר הכרה כשסביבי המולה ורעש. המון
אמבולנסים, ניידות משטרה, כתבי טלוויזיה עם מצלמות, צרחות
פצועים והמון פלאפונים מצלצלים. הסתכלתי קצת מסביב, מנסה לקלוט
שזה באמת קרה לי. הייתי עדה לפיגוע, ויותר מזה- נפצעתי בפיגוע.
אחרי כמעט 3 שנים בהן הרגשתי כ"כ מוגנת, כ"כ בטוחה, ובעיקר-
כ"כ רחוקה מכל זה. חשבתי שזה לעולם לא יתקרב אלי. הכי קרוב שזה
היה, היה כשאחותי אמרה לי שאחות של ידיד שלה נרצחה באיזה
פיגוע, או שחברה שלי אמרה לי שאחות של מישהו מהמושב שלה וכל
משפחתה נרצחו.
ואז אני חושבת לעצמי לשניה, מנסה להיזכר מה בדיוק קרה ואיך,
ונזכרת שהוא היה שם, קרוב למחבל, בצד השני של הכביש. אני מנסה
לקום, אבל לא יכולה. אין לי תחושה ברגל. אני צועקת לעזרה.
מישהו בבגדים של מד"א רץ אלי, שואל אותי מי אני ומה כואב לי,
אני מראה לו את הרגל שלי. הוא מרים אותי לאמבולנס. מישהו מזריק
לי משהו ואני נרדמת.
התעוררתי בבית חולים לאחר תנומה של כמה שעות. הרגל שלי נשברה
והיתה מגובסת ומוגבהת. אני שומעת את קול הבכי של אמא ואומרת
לה- אל תבכי, אמא, אני בסדר, הכל בסדר. היא מחייכת אלי חיוך
מאולץ. ואז שוב נזכרתי בו. שאלתי את אמא- איפה הוא? עד כמה קשה
הפציעה שלו? אבל אמא לא עונה. היא בוכה ובוכה.
ואז אני מבינה שהוא לא יחזור. ולמה? -בגלל שאיזה ערבי החליט,
שבגלל שהוא יהודי ישראלי- לא מגיע לו להישאר בחיים. כנראה
שהמילה צדק לא מופיעה בלקסיקון של מלאך המוות, שקטף ממני
באכזריות את ידידי הטוב.