שנים של חיים משותפים מתחלקים לשניים תוך עשר דקות. מכונית פה,
דירה שם, חיסכון פה, ריהוט שם, פה, שם, אצלי, אצלך, רוצה?
תודה! ודי.
אלבומי תמונות. נשלח שוב לפיתוח את אילו שיש לנו את הפילים את
היתר היא תיקח לעבודה, יש שם מכונת צילום צבעונית, זה לא אותו
הדבר אבל זה עדיף מכלום. אחר כך נתחלק. אני מסתכל בתמונות על
כל השנים, איך את מוותרת על כל זה? שוב מתחיל לבכות. החיים הם
לא שחור לבן את אומרת.
ספרים. זה לחתוך בבשר החי, אלה שקנינו ביחד וקראנו יחד, לכל
ספר יש משמעות. לקנות ספר חדש זה לא אותו הדבר. לא יהיו לו אף
פעם את הריחות של הספר שהיה אתנו במיטה, ביום שבת בבוקר. ליד
כל אחד יש ערמה של ספרים. אחד לי, אחד לך, לי, לך... בסוף נשאר
הספר הראשון שלנו יחד. הוא ראשון, כמו מספר ראשוני כנראה גם
ספר ראשוני לא מתחלק. את מציעה שנחלק אותו לשניים. דף לי, דף
לך, לי... אני מקבל את העמודים הזוגיים. את, את האי זוגיים.
איך את הולכת? בוכה.
מוסיקה. כל הדיסקים שקנינו ושמענו יחד. עוד ערמה. אחד לי, אחד
לך, לי... שוב האחרון. הדיסק שלנו, עם השיר שלנו, רק שלנו.
איך? אני מציע שנעשה זוג או פרד. אני זוג. ואת?