בשביל להתחיל עם אשתי כתבתי לה שיר. השיר הפך לרומן, רומן
בכריכה רכה. בעצם אשתי הייתה בכריכה רכה. עם הזמן הרומן קיבל
תכונות של ספר בישול, כזה עם רשימת המצרכים ואופן ההכנה, ואשתי
עברה לכריכה קשה. ניסיתי לכתוב לה עוד כמה שירים, אבל היא לא
מצאה שם את אופן ההכנה. אז כתבתי לה פתק, כזה עם הרשימה של
המצרכים. היא קראה את הפתק, קנתה וצרכה את המצרכים. לי חיכה
פתק על המקרר, כזה עם המנורה במרפסת שרופה וצריך לשלם חשמל.
אני החלפתי את המנורה, שילמתי את החשבון ושוב יש אור בבית. ככה
שהיא יכולה לראות את הפתק החדש ולקנות את המצרכים.
היא: קראה, צרכה, כתבה. אני: קראתי, בצעתי את המשימות וכתבתי.
היא: קנתה, כתבה. אני: בצעתי, כתבתי. פתאום שמתי לב שהיא
התחילה לבשם את הפתקים שהיא משאירה לי. אז קראתי, רחרחתי,
וכשהכנתי לה את הפתק של המצרכים, הקפדתי על חריזה וקצב.
היא: קראה, צחקה, כתבה, בישמה וחיברה עם מגנט למקרר שלא ילך
לאיבוד.
אני: קראתי, רחרחתי ובשביל להמשיך עם אשתי כתבתי לה פתק, כזה
עם הרשימה של המצרכים בחרוזים. הפתק הפך לשיר והשיר לרומן.