יצאתי לדרכי באחד מערבי הסתיו הקרים כשאני לבושה בגלימתי
השחורה כפחם.
רכבתי על סוסי שהיה אף הוא שחור, כמו לילה נטול כוכבים.
רכבתי מהר, מחזיקה את החרמש חזק חזק כדי שלא יפול.
רכבתי מעבר להרי החושך. בין העצים המעוותים של יערות הערפל.
רכבתי שעות, מביטה מידי פעם בשעון החול שלי.
לבסוף הגעתי לשערי העיר.
העיר הישנה הייתה מוארת בפנסי הרחוב הגבוהים אך כשעברתי ליד כל
אחד מהם, הלהבה כבתה.
כשהגעתי לסופו של הרחוב הראשי הכל כבר היה חשוך.
נשמתי העלתה אדים, היה קר.
עברתי ליד כל בית, מביטה כבדרך קסם דרך הקירות, כולם ישנו, לא
מודעים כלל לקיומי.
עברתי בין הבתים, הסתכלתי על העציצים הקטנים בכניסה של כל בית.
כל עציץ כזה סימל את מספר הנפשות בבית. אף אחד לא ידע את זה
מלבדי.
המשכתי לרכב, הרעש שעשו פרסותיו של סוסי הדהדו באוויר הלילה
הצלול, אף אחד לא שמע אותם מלבדי.
בשעה האחרונה של הלילה, כאשר הקור מגיע לשיאו, דקות ספורות
לפני עלות השחר, הגעתי ליעדי.
בקצה העיר עמד לו בית קטן מתפורר.
ליד שטיח הכניסה עמד עציץ בודד, אפור מעט וכמעט שחסר חיים.
ירדתי מסוסי והתקדמתי בשקט.  
הדלת נפתחה בחריקה מחרישת אוזניים ולוחות הריצפה כמעט שנכנעו
תחת מגפיי.
באמצע החדר הייתה מיטה. על המיטה שכבה דמות, עדיין ישנה.
התקרבתי אליה, מאמצת את עיניי לראות בערפל האסטרלי שהקיף את
הדמות.
היא הייתה צעירה, לא יפה במיוחד. שיערה השחור הסתיר את עורה
הלבן.
ובתוך חזה ראיתי את ליבה, קטן, מצומק וחסר רחמים, פועם אך
בקושי, עטוף כולו בשכבות של שינאה, אכזריות וברוטליות מחושבת.
אילו היה בידי לרחם על יצור אומלל זה שנשאר לבד כל השנים בגלל
אופיו הרקוב, הייתי עושה זאת.
בתנועה מהירה של החרמש ניתקתי את חוט החיים שלה, נשמתה הייתה
שלי עכשיו.
את שעון החול הנחתי ליד ראש המיטה.
נשמתה הייתה מלאת חורים וצבעה השתנה בין אפור לשקוף, הכנסתי
אותה לתיק.
יצאתי מהבית ועליתי על סוסי. בדרך ליעד הבא הירהרתי בגופה
שהשארתי מאחור.
אף אחד לא ידע על מותה רק עוד ימים רבים, אם בכלל.
רק ריח גופתה המרקיבה יעורר במישהו סקרנות לבוא ולבדוק.
אני כבר אהיה מרחק של שנות אור משם, מחזיקה בתיקי את נשמתה
העלובה.
עד שיבוא הזמן להביאה בפני האחד הכל יכול, הוא כבר ידון אותה
לייסורי נצח בבורות היאוש, הוא כבר ידאג לנקום בה על שנים של
התעללות ועל מעשיה הנבזים.