חייל שלי, אתה עכשיו עטוף במדים ירוקים ואני כל כך מקנאה
בהם, אני כלכך מקנאה בעובדה שהם עליך ולא אני, כל כך רוצה
להריח אותך כמו שהם מידי יום ביומו, כל כך רוצה להיות שם איתך
ולשמור עליך אהוב שלי, להגן עליך מכל רע.
והכי הורג אותי חייל שלי, זה שאתה לא שלי ואולי לעולם גם
לא תהיה שלי, אבל אני? אני תמיד אהיה שלך, אני תמיד אהיה שם
בשבילך, בשביל שתקבל אותי ברגע שרק תוכל.
אני לא התכוונתי חייל שלי, לא התכוונתי להכיר אותך, לא
רציתי להכיר אותך, פחדתי להכנס לזה שוב. הכל קרה כל כך מהר, לא
הספקתי לפקוח ת'עיניים - והופ! התנשקנו..
כן חייל שלי, התנשקנו בזמן שהיתה לך חברה. אני, זו שהדבקת
לה את הכינוי "המלאכית" אבדתי כל עניין במוסר ופשוט נסחפתי עם
הרגש וגרמתי לך לבגוד בה, הרי אתה זה שאמרת שבעינך בגידה זו
נשיקה צרפתית, שכן זה המגע המיני היחיד בא מכל הלב וכל השאר
באים לצורך פורקן נפשי. ואני מקווה חייל שלי, אני מקווה
שבאמת הרגשת את מה שאני הרגשתי כשהתנשקנו, כששכבנו על הדשא
ולחשת לי בקול הכי עדין שלך עד כמה שהיית רוצה לטעום אותי.
ואני ניסתי חייל שלי, באמת שניסיתי שלא לנשק אותך אבל הרגש
היה גדול ממני, וכשפקחתי את העיניים - היה מאוחר מידי, נשקתי
אותך.
כבר יותר משבוע עבר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, וכל יום
שעובר אני מתגעגעת אליך יותר ויותר! חייל שלי, אני פוחדת
שאני מתחילה להתאהב בך, אני לא רוצה!! אני לא רוצה להרוס יותר
ממה שכבר הרסתי, אני לא רוצה להפגע יותר ממה שכבר נפגעתי.
חייל שלי, הדמעות כבר חונקות את הגרון ומאיימות לצאת, אבל
אני, אני נשבעתי שלעולם לא אבכה בגללך. אז חייל שלי, אני
מוכרחה לסיים את המכתב הזה ואני רק מקווה שבפעם הבאה שנפגש,
יהיה בי את הכוח לא לנשק אותך, אלא רק לחבק, חיבוק אמיתי וחזק,
חיבוק שיגיד לך עד כמה אתה חשוב לי, חייל שלי.