שנינו עמדנו וצחקנו על העולם, ופתאום הצפירה ושנינו עמדנו.
זו לא הייתה הצפירה כמו בטקסים בבית ספר, הצפירות שהן רקע
למחשבות המחרידות, הצפירות שאתה יודע שייגמרו. עמדנו קרוב
למקור, והצפירה הייתה כה חזקה, כל כך חזקה שהיה נדמה שהיא
בועטת, ושורטת, ובוכה, ונושכת אותי מבפנים. ואני רק רציתי
לצחוק ואז לבכות ואז לאטום את האוזניים ואז לצעוק ואז לברוח,
רק לא לשמוע.
ולמה? למה היא לא נפסקת? ולמה היא בתוכי? ולמה היא צועקת?
ואני יודעת למה והמחשבות לא באות כי הצפירה ממלאת אותי כך שאין
מקום בשבילן.
נדמה שהיא נגמרה מהר ואט אט נבלעת באויר, במרחק.
הצפירה נעלמת והמחשבות ממלאות את מקומה.
ואז שקט.
הצפירה נגמרה.
אבל היא עדיין נשארה תלוייה באויר עד שהתחלנו לדבר.