למחרת הייתה ההלוויה. לא כל כך רציתי לבוא, כי הרגשתי לא
קשורה- לא לאנשים, ולא למקום. בקושי הכרתי את יוגב, אבל מצד
שני הרגשתי לא בנוח לא לבוא. בכל זאת הכרתי אותו חיצונית, והוא
למד איתי, גם אם זה היה רק יומיים. החלטתי ללכת.
זה היה יום אפור, ערפל היה בחוץ, הכל מטושטש. נסעתי עם יוני
לבית הקברות. כל הנסיעה כמעט ולא דיברנו. כל אחד היה עסוק
במחשבותיו הוא. באוטובוס פגשנו ילדה מהכיתה, כך שלא הייתה לנו
בעיה למצוא את הבית קברות.
פעם ראשונה שלי שהייתי בבית קברות. ממלכת שיש. שורות של מצבות
, חלקן שחורות חלקן לבנות. שמות פרטיים, שמות משפחה, בחלקם גם
תמונה. כל כך הרבה עצב יש במקום הזה. כל כך הרבה כאב.
טקס ההלוויה היה מאוד עצוב. רבים מהכיתה שלנו בכו. ירון אמר
כמה מילים על יוגב, בכאב רב. נראה שיוגב היה חשוב לירון, כנראה
שהם היו חברים קרובים.
המילים שלו ריגשו אותי. הרגשתי הבזק של משיכה כלפיו, למלותיו
העדינות, שבאו היישר מלבו.
אני יודעת שזה לא היה כל כך יפה מצדי לחשוב על ירון בזמן ההוא,
אבל ברגש קשה מאוד לשלוט, לפחות לי. הבטתי עליו, וראיתי ירון
אחר מזה שראיתי אז, בפעם הראשונה במינימרקט. הוא היה יותר
חמוד, יותר מעניין. הוא נראה לי כל כך פגיע, כל כך רגיש. כל כך
רציתי לחבק אותו, לחזק אותו. אני מתארת לעצמי שזה מאוד קשה
לאבד משהו קרוב כמו חבר.
ההלוויה ערכה כמה דקות, ואז כל אחד התפזר לביתו.

היום ההוא היה לי יום קשה, היום שבו נודע לי על מותו של יוגב.
היום הארור של התאונה. אני עדיין לא מאמין שזה קרה לו. הוא היה
בן אדם כל כך אחראי, כל כך קפדן, דייקן. לא מתאים לו להביט
לאחור בזמן הנהיגה. הכל בגלל החברה המטומטמת שלו. תמיד לא
סבלית אותה, ועכשיו עוד יותר. היא זו שלקחה ממני את יוגב!! הוא
זו שלקחה לי אותו מלכתחילה כשהתחילה לצאת עמו, והיא זו שלקחה
לי אותו כעת. אלא שהפעם הוא נלקח לחלוטין, לתמיד. לעולם לא
יחזור עוד.
"ירון, אני רוצה להפסיק איתך את הקשר. נראה לי שאני נמשך גם
לבנות, וכעת יש משהי שאני נמשך אליה, הייתי רוצה נסות איתה
קשר."- הוא אמר לי.
"אני יודע שאני פוגע בך, ואני מצטער מאוד בשל כך. אתה מאוד
חשוב לי, ולא הייתי רוצה להפסיד אותך בתור ידיד. כעת, אני
מרגיש רגשות כלפי ענת, ואני לא רוצה לרמות לא אותי, לא אותך,
ולא אותה.
אני באמת מקווה שתבין, ותסלח לי. מאוד הייתי רוצה לא שלאבד
איתך את הקשר."
בטח שזה פגע בי. לקח לי זמן להבין שאנחנו לא בקשר עוד. עד היום
לא הפסקתי לאהוב אותו. הקשר בינינו היה סודי, אף אחד לא ידע
עליו מלבד שנינו, אפילו לא ענת (החברה האחרונה שלו). כשהבנתי
שהוא לא איתי עוד, לא איתנו, לא בעולם החיים- הרגשתי שחלק ממני
נלקח. היום, בהלוויה, אמרתי נאום קצרצר, הייתי חייב לעשות זאת,
בשבילי, בשבילו. אני מאמין שהוא שמע אותי מלמעלה, ויודע כמה
אהבתי אותו, ואוהב אותו גם עכשיו.

עבר שבוע, שבועיים, סיפור המוות היה כבר מאחור. כבר לא דיברו
עליו, אף אחד כבר לא הזכיר את יוגב, פרט לירון שהזכיר אותו
מספר פעמים.
התקרבתי לירון, נהיינו מעין ידידים. ככל שהכרתי אותו יותר, הא
נראה לי בן אדם מעניין יותר ויותר. ירון נהיה חבר מאוד טוב של
אח שלי, כך שיצא שהוא היה אצלנו ימים על גבי ימים. כמובן, גם
אחי היה המון בביתו.
כשהוא היה פעם בביתנו, וחיכה ליוני, יצא לנו לשבת ולשוחח "שיחת
נפש". כשהגענו לנושא ה"אהבה" ושאלתי אותו על מערכות היחסים שלו
לשעבר, שמתי לב שהוא מסתייג לדבר על הנושא. זה היה לי מוזר, לא
הבנתי למה, אבל החלטתי לא ללחוץ, אם הוא לא רוצה לדבר אז לא.

התקרבתי למיכל, הבחורה ה"חדשה" שהיא בעצם כבר לא כל כך חדשה
בעיר שלנו. פעם, שיצא לנו לדבר, היא שאלה אותי על מערכות
היחסים הקודמות שלי, לא סיפרתי לה על מערכת היחסים היחידה
שהייתה לי- עם יוגב. לא הרגשתי מספיק בנוח לדבר איתה על זה.
אומנם התקרבנו, אבל לא חשבתי מספיק בטוח לספר לה. היא בחורה
מאוד סימפטית, נחמדה, פתוחה, הרגשתי ממש כייף להיות בחברתה.
הרגשתי שאני עומד להרוויח ידידה טובה. אני מתאר לעצמי, שגם
הכוונות שלה כלפי היו כאלו.

אני כבר לא הייתי כל כך בטוחה לגבי מה שאני חשה כלפי ירון. הוא
ממש מצא חן בעיני, ונראה לי שיהיה נחמד לעבור למשהו מעבר
לידידים רחוקים, כפי שאנו היינו.
אני לא יודעת מה הוא חש כלפי. מצד אחד- הוא דיבר איתי המון,
נמצא המון בחברתי, תמיד האזין לי, ייעץ לי. מצד שני, יש נושאים
שכשאנחנו הגענו לדבר עליהם, כמו ה"אהבה" והוא מסתייג מלדבר על
הנושא, בכל מה שקשור אליו. אני חשתי שהוא לא בוטח בי מספיק,
ואני לא הבנתי את הסיבה.
החלטתי בפעם הבאה שאנו מגיעים לנושא זה- לפתוח את הנושא, להגיד
לו, ליתר דיוק לשאול אותו, מה הבעיה שלו לדבר בנושא.