בבוקר מזג האוויר היה מעולה. היה לא קר, לא חם, משהו באמצע.
בבית הספר גילינו, אני ויוני שמיקמו אותנו באותה הכיתה. דבר
שקורה לנו פעם ראשונה. זה נראה לי אז שזה הולך להיות מוזר
ללמוד יחד עם אחי באותה כיתה, אפילו מעצבן.
ירון, אותו בחור שפגשתי במינימרקט התברר כמישהו שילמד איתי
במשך השנה הקרובה. האמת היא שהתפלאתי לראות אותו, חשבתי שהוא
גדול ממני. זה הרושם שהיה לי, כנראה בגלל המראה החיצוני שלו.
כיוון שלא היה מקום ריק, נאלצתי להתיישב לידו (בבית הספר), דבר
שלא התלהבתי ממנו במיוחד.
לא ממש הצלחתי להכיר אנשים, ליצור קשרים עם אנשים מהכיתה. אבל
זה היה רק היום הראשון, ככה שאני לא התייאשתי.
לעומת זאת אני לא יכולה להגיד אותו הדבר על אחי. הוא התחבר
היום עם די הרבה אנשים מהכיתה. ליוני, זו אף פעם לא הייתה בעיה
להתחבר לאנשים. בכל מקום שאליו הלכנו הוא היה מוצא שפה משותפת
לפחות עם אדם אחד. לפעמים, אני תוהה אם ה"התחברות לאנשים" לא
עברה כולה ליוני בתורשה מאבא, ודילגה עלי. לא יודעת למה, אבל
אני לא מתחברת במהירות עם אנשים. זה לא שאני לא רוצה, זה לא
שאני לא מנסה, אלא ה"חיבור" פשוט לא יוצא.
באותו יום לימודים, הכרתי משהי בשם- עינת. בחורה נחמדה. רוב
היום העברתי איתה. מצאנו המון דברים משותפים. הבנתי ממנה שגם
היא הצטרפה לכיתה זו לא מזמן.

חזרתי מבית הספר והלכתי לישון. כשקמתי אימא אמרה לי שמישהי בשם
עינת התקשרה אלי, והשאירה מספר טלפון. ביקשה לחזור אליה דחוף.
כבר נבהלתי. מה קרה? למה דחוף?
התקשרתי מיד לעינת. היא ענתה לי, היה לה קוד צרוד. התברר לי
שהוא צרוד מבכי.
"מיכל..."- היא אמרה לי
"יוגב, מהכיתה שלנו נהרג היום"
היו כמה דקות של חצי שקט חצי בכי של עינת , והיא המשיכה:
"הוא נסע על האופנוע, יחד עם חברה שלו. הם דיברו, הוא הביט
לאחור, ואז באה מכונית אחרת מולו. הוא לא הספיק לפנות,
והמכונית פגעה בהם."
"זו בכלל לא הייתה אשמתו!!! זו אשמת המכונית!"
"בכל מקרה....."- שוב, נשמעו קולות בכי:
"הוא כבר לא בחיים"
לא ידעתי איך להגיב, מה להגיד. לא ממש הכרתי אותו, מלבד בשם.
לא יצא לי לדבר איתו. אבל היה לי צר. היה לי חבל שמשהו בגיל כל
כך צעיר מאבד את חייו, ועוד שלא באשמתו, אלא באשמת נהג אחר,
שלא היה מספיק ערני.
נראה היה שלענת יוגב היה מאוד חשוב. לא ידעתי באותם רגעים מה
טיב היחסים ביניהם, אבל ניתן היה לשמוע שיוגב מאוד חשוב לה,
שמאוד אכפת לה ממנו.
"ההלוויה מחר, אם את רוצה תבואי"
"היום נסענו לבקר את משפחתו, לכן התקשרתי אליך, ואמרתי שזה
דחוף. אבל כבר לא באת, אז זה כבר לא עקרוני כעת."
הודיתי לה על כך שהיא הודיעה לי. אמרתי לה שמאוד צר לי שזה
קרה, שלא הכרתי אותו, ואני מצטערת שלא יצא לי להכיר. הוספתי,
שאם היא תרצה להיפגש, אם היא תרצה אוזן שתאזין לה, אני תמיד
מוכנה.
ניתקנו.

כעבור כמה דקות, נכנס יוני. הבנתי ממנו שהוא הלך לבקר את
משפחתו של יוגב. כעסתי עליו שהוא לא הודיע לי. אבל הוא הסביר
לי שהוא לא היה בבית כשהודיעו לו, אלא אצל ירון. וגם אחרי
הביקור, הוא חזר לירון. הוא התקשר, אבל אימא אמרה שאני ישנה,
והיא לא רוצה להעיר אותי. אימא כמובן לא ידעה במה מדובר.

יוני סיפר לי על הביקור.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שישבתי איתו, ושדיברנו על נושא
רציני. שלא הקנטנו אחד את השני, או הצקנו אחד לשני. יוני היה
מאוד רציני. היה אפשר לראות עצב בעיניו.
אכן, המוות שלו מאוד עצוב, למרות שלא הכרתי אותו.
ליוני, יצא כמה פעמים לדבר איתו, אבל גם הוא לא הכיר אותו ממש,
משום שהרי רק הגענו לפה.

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שהכרתי, גם אם זה היה רק חיצונית
נפתר.
ההרגשה הייתה מוזרה.