מזקיפה אצבע, מניעה אותה קדימה ואחורה, "בוא אליי", אני קוראת
לו. אך הוא עומד על שלו, נשאר במקום. חזק בצורה מפתיעה.
מזקיפה לשון וחוזרת על הפעולה, "בוא אליי", קוראת לו גם היא,
אך הוא לא בא.
מביטה לו בעיניים. הוא רציני. הוא עוד כועס. לא מתרכך.
יורדת על ארבע ומתקרבת אליו.
חתלתולה. ככה הוא אוהב לקרוא לי.
מחככת את ראשי ברגלו, מייללת קלות 'נו, בוא', והוא, מסתכל
למטה, מביט בי ברצינות הזו, מקרב את עיניו לעיניי, והוא כה
רציני.
קשוח כזה, מסתכל.
ולפתע, מדביק שפתיו אל שלי, ומחל מנשק אותי בחוזקה. לשון על
לשון, מתחת ללשון, בורחת, מתחמקת, נמצאת, מחייכת, מחייכות,
מחייכים, אנחנו.
הוא מושיב אותי על ברכיו, מלטף את ראשי, מחייך.
"אז אתה כבר לא כועס?"
"לא, יפה שלי", הוא עונה.
ואני, מניחה את ראשי על כתפו, מחייכת, רגועה.
מתפנקת.