את שלומית הכרתי דרך האינטרנט, התחלנו להתכתב אחרי שנתקלתי בה
באתר הפנויים - פנויות "EXIT". היא קראה לעצמה "מטריקס" - כמו
הסרט. לא הבנתי למה בחורה כל כך יפה צריכה אתרי הכרות כאלה.
הפגישה הראשונה לא עברה כמו שרצינו, אחרי חצי שעה על החוף,
הגלים נחלשו, אז אפילו לא יכולנו להגיד "וואוו" על גל גדול
ובכך לנסות לעורר את השיחה. הגולש שהתאמן שם נפל פעם אחר פעם.
בזמן הקצר שהיינו בים הוא הספיק ליפול אולי 60 פעמים. רק אחר
כך זיהיתי שהוא בכלל מהמחלקה שלי, אני מקווה שהוא נלחם יותר
טוב ממה שהוא גולש. היה חם, 38 מעלות בצל, אבל איפה יש צל
בכלל? רק בשמשיות בתשלום. אני לא מוכן לשלם בשביל צל, יש גבול
להפרטה שאני מוכן לסבול, אפילו בשביל להשתין בתחנה מרכזית אתה
צריך לשלם. מוזר שזה מה שאני זוכר מהפגישה שלנו, רק את הנוף
סביבנו, ואת זה שהחלטנו על פגישה שניה בעוד שעה מעכשיו. גם
שהפעם אני לא אדבר אתה על פוליטיקה החלטנו.

אומרים שכדור הארץ מתקרב כל שנה אל השמש, לפי החום בעמק בית
שאן, אפשר לחשוב שהוא כבר הגיע ליעד. חבל שאנחנו עושים את
הפגישות אצלה ולא אצלי, בחום של העמק בגדיה היו יורדים מהר
יותר. בדרך אני מנסה לתרגל חיוך מבוים שאתן ברגע שאראה אותה,
ומעבר למבט שמח אבל בלי החיוך המבוים מיד אחר כך. מוזר שנהגים
אחרים לא צופרים לי היום, אני גם נוסע לאט וגם עושה פרצופים,
אבל היום כולם בסדר, כולם אדיבים, עוד לפני שיצאתי ראיתי ששקט
בחוץ בניגוד ליום שבת רגיל של קיץ.

אני נותן את החיוך המבוים אבל שלומית לא מסתכלת, רק מחבקת אותי
חזק, אחר כך אני רואה שהיא בוכה. אני לא שואל והיא לא מסבירה,
רק לוקחת אותי לטלוויזיה. שרון אומר שבעוד כמה ימים נצטרף
מלחמת העולם השלישית, לא יתכן שהמוסלמים יפריעו לנו לנהל את
חיינו החופשיים, נכון שהמחיר של המלחמה יהיה כבד, הערכות
מדברות על עשרות אלפי הרוגים, אבל זה מחיר שהוא מוכן לשלם.
עכשיו כל צה"ל נערך על הגבולות ובקרוב בטח יגיע גם הטלפון אלי,
לחזור לבסיס. אני מיד מנתק את הפלאפון. מה אם נפסיד במלחמה היא
שואלת אותי? פתאום פוליטיקה מעניינת אותה. לא נפסיד, היא עונה
לעצמה, אנחנו לא יכולים להפסיד. כמו שניצחנו את היטלר ננצח גם
את המוסלמים. אני רוצה לתקן אותה. אני רוצה להסביר שהיטלר
הפסיד במלחמה אבל הרעיון שרק החזקים ישרדו שהוא הבסיס של
התפיסה של היטלר רק התחזק, בזכות המערכת הכלכלית והפצצות
החכמות. אבל היא לא הטיפוס שיקשיב לי. אני שותק ומחבק אותה, אל
תפחדי, אני לוחש. אני כאן, אתך, ויש לי עוד שלושה ימים לסוף
הרגילה ואני נשאר אתך. אני אומר את זה, ורק אחר-כך שואל את
עצמי אם באמת אתה אני רוצה להעביר את הרגילה לפני המלחמה הבאה.


כשאנחנו יוצאים הרחוב שקט, אנשים לא מתעלמים אחד מהשני כרגיל,
הם מנידים בראשם בעצב אחד לשני. כאילו נפרדים לפני המוות, או
שהם משתתפים בצערי על שאני הולך למלחמה, אולי הם רוצים להתנצל
על שלא עשו משהו כשעוד היה אפשר - אבל זאת מחשבה נאיבית, כי
העם באמת מאמין במלחמה נגד האיסלם, למען החיים החופשיים שלנו.
בבחירות האחרונות 70% הצביעו בעד המשך המלחמה, ובעד החופש
להתעשר ולדרוך על אנשים בדרך לעושר, ובעד החופש לחיות בעוני
משפיל וזכות הבחירה למות מתחת לאיזה גשר שאתה רוצה. שלומית
אומרת שהיא גאה בי שאני יוצא למלחמה, וגם האנשים ברחוב גאים
בי, וגאים בשרון על המחיר שהוא מוכן לשלם בשביל החיים החופשיים
שלנו, אף אחד לא שאל אותי איזה מחיר אני מוכן לשלם. איך אתם
קונים את זה? תתעוררו! אבל האנשים ממשיכים בחייהם החופשיים,
רוקדים בדיסקו בצפיפות בדיוק באותן תנועות בחופשיות, ובוחרים
בחופשיות בין מקדונאלד לבורגר קינג, בין קולה לפפסי, בין עבודה
לליכוד. האם בשביל החופש הזה אני הולך למות בשבוע הבא?

המורה שלי לשעבר לפיסיקה עם עין הזכוכית מתקשר אלי בדיוק
כששלומית בוחרת מסעדה. מתי הדלקתי בחזרה את הפלאפון, אני מנסה
להיזכר, אבל כנראה שזאת הייתה תנועה לא רצונית. המורה רוצה
לדבר איתי לפני שאני הולך למלחמה. פתאום כולם נזכרים איזה ילד
טוב הייתי, למרות שמרוב השיעורים שלו הברזתי. איך לא עשית כלום
בשביל למנוע את זה? אני שואל המורה, אתה איש חינוך, היה לך את
הכוח להשפיע! לא עשית עם זה כלום. אבל הוא רק ממלמל על כמה
שאני גיבור, ושאני אשמור על עצמי, גם הוא טיפש שמוכן שאמות
בשביל החופש שלו ללמד בדיוק את מה שצריך לבגרות ולא מילה פחות
או יותר מזה. הייתי תלמיד טוב בפיסיקה, ורציתי להרחיב בתחומים
מסוימים, אבל לא, הוא לא אפשר לי, המערכת עצרה אותי, תתמקד
בחומר לבגרות הכי טוב שאתה יכול, השאר רק יזיק לך. מפריע
לשלומית שאני מדבר על דברים לא חשובים במקום להיות איתה ברגעים
האחרונים שלנו יחד. אם הייתי יודע שיש לי עוד שנה לחיות הייתי
נוסע משם עכשיו אבל אני לא אספיק לפגוש משהי אחרת בשלושה ימים
של רגילה, עם סכנת הקפצה חזרה לצבא.

בלילה אנחנו חוזרים לביתה, מול הטלוויזיה, קצת מזמוזים, קצת
זיפזופים. 40 ערוצים שמראים העתק של העתק של העתק של הנאום של
שרון, חוץ מה-MTV, דבר לא יוציא אותו משלוותו המפורסמת. וכשאני
רואה את הבנות היפות ב-MTV אני מבין ששלומית נראית בדיוק כמו
שבטלוויזיה בקשו ממנה להראות, חולצת "שועל" עם כפתור פתוח
שעולה 200 ש"ח כמו של ג'ניפר, מכנסי ג'ינס צמודים וקטנים מידי
ולא נוחים המבליטים את התחת כמו של יעל בר זהר ב-300 ש"ח, נעלי
עקב גבוהות ולא נוחות שהיא צריכה בגללן ללכת לאט ובזהירות
ב-250 ש"ח, אז בעצם אני יכול לתמחר את שלומית עכשיו, ב-750
ש"ח, לא כולל החזייה שעם קצת מזל בקרוב אתמחר גם אותה. אז אני
מבין, הטלוויזיה לא משקפת את המציאות, המציאות משקפת את
הטלוויזיה, הטלוויזיה היא המודל, אנחנו הצרכנים. אין סיכוי
שאני אגיד את זה לשלומית, היא לא תרצה לדבר על זה שני לילות
לפני המלחמה הגדולה על החופש שלנו לבחור. וואוו, את נראית כמו
הבנות היפות על המסך, אני אומר לה, מעביר ביקורת בדרך של
מחמאה, מה אכפת לה היא לא תבין.  

את היום הבא אני מעביר בצפייה בטלוויזיה, יאוש. אין כבר עם מי
לדבר, ככל שהעמקתי התרחקתי מכם, עזבתי אתכם באמצע המרוץ
המטורף, עשיתי פניית פרסה ולא באתם אחרי, ואני לא יכול לנצח
לבד את המערכה, יש לי יומיים לחזור למירוץ, אבל אני פשוט לא
יכול, לא מסוגל להתחבר שנית לחופש המזויף, לבחירה בין "שועל"
ל"קסטרו", בין "מלברו" ל"קאמל", בין "IN" ל"OUT" והאם לא מה
שהיה בשבוע שעבר אין הוא עכשיו ה-OUT...




Though I'm past one hundred thousand miles"
I'm feeling very still
And I think my spaceship knows which way to go
Tell my wife I love her very much she knows"

יש סרט המשך למטריקס, לפני 4 שנים לא אהבתי את הסרט הראשון,
אבל זה עובד עלי, האפקטים, וזה שכולם מדברים עליו, אולי אני
אלך לראות, ויש גם את הזה, מהסרט עם האוטובוס, שנוסע ונוסע, נו
איך קוראים לו, מה זה חשוב הוא מופיע בסרט, כן זה חייב להיות
סרט טוב. הוא ישבור את כל שיאי הרווח בקולנוע, הוא ימכור
מיליוני כרטיסים ביום הראשון, אנשים בכל העולם יתחברו עליו. עד
כאן, אלו היו 30 שניות של ניסיון אחרון לחזור לעולם, אבל אני
לא מספיק טיפש בשביל זה, לא אהבתי את הסרט הראשון, השני הוא
אותו דבר פלוס שני אפקטים, טעיתי כבר יותר מפעם אחת עם
"מטריקס" אבל לא הפעם. לא ככה אחזור לעולם.

מחר תתחיל מלחמת העולם השלישית, המפות עם החצים שמראים עכשיו
בטלוויזיה, החצים שמתקרבים אל המטרה, מחר אני אהיה שם. אלחם
למען החופש של כולנו, החופש לחיות בכבוד, לעבוד בכבוד. בישראל
יש יותר מ-10% אבטלה ורוב העובדים מרוויחים שכר מינימום במקרה
הטוב, אבל למי אכפת? כולם מסכימים שצריך להילחם על מנת לשמור
על המצב הזה של החופש. מחר אני הולך ואולי לא חוזר, וגם אם
אחזור לא אחזור למרוץ שלכם. כי כולם טיפשים, שלומית טפשה,
המורה עם העם עין הזכוכית, צה"ל, שרון, עבודה, ליכוד, מקדונלד,
פפסי, פותחן קופסאות חשמלי, MTV, הטלוויזיה, היטלר, הנוער,
אתם, אני, החיוך המזויף שנתתי לשלומית, כולנו מזויפים, העתק של
העתק של העתק, כולנו בודדים, כולנו טיפשים. רק הפצצות חכמות,
אז איזה טיפש יעז להתעסק איתן.

Ground Control to Major Tom
Your circuit's dead, there's something wrong
Can you hear me, Major Tom?
Can you hear me, Major Tom?
Can you hear me, Major Tom?
Can you....