חבל תלוי באמצע החדר,
הלולאה נראית מסודרת - בסדר,
מתחת לחבל עומד השרפרף,
יושב בפינה ושוב עם עצמי רב,
מנסה לשכנע את עצמי לחיות,
מנסה להבין שיש לי עוד הרבה לראות.
אך עדיין יושב בפינה מנסה לדמיין,
רואה במוחי קבר,
רואה את שמי חרוט עמוק באבן,
יושב בפינה - וחושב: "למה אני עושה את זה?"

חושב על חיוכה של אהובתי,
מוחק את החיוך, כי היא זרקה אותי,
היא נתנה לי חיים, אותם היא גם תיקח,
את כל הזכרונות אני יכול לזרוק לפח,
לשכוח לגמרי מכל החיים,
ואפילו עוד לא הגעתי לגיל עשרים,
אני עדיין נחשב כל-כך צעיר,
בגיל כזה וכבר עוזב את העיר,
כמו שאמרו: "אלביס עזב את הבנין",
ועליי אמרו: "נמאס לו מכולם",
ואני יושב בפינה.

יושב בדיכי - דיכאון,
כל שניה שעוברת מביט בשעון,
חושב כמה זמן נשאר לי לחיות,
לא הרבה, ממש בעוד כמה שניות,
אתלה את עצמי על החבל,
ואז כבר לא אשב בפינה...