לפעמים כשכבר נגמר לי הכוח לחיות
ולראות איך כל הנשים האלו מסתובבות סביבו
בארועים שונים, ממלאות את זכרון הטלפון שלו
בכל מיני חיוכים וסימני זימה, כשאני הופכת שולית
וכשהמפגשים בנינו מסתכמים בחיבוקים קצרים
והוא אומר שהוא צריך ללכת לנשים שאינן אני
אני מרימה ידיים ולוקחת שני צעדים לאחור
כמו שעושה מי שיודעת שהפסידה.
והפסדתי!

וכשאני מנסה לבדוק
מה נשאר בי כשאני בסוף הצער
אני מרגישה שכל מה שנותר בי
הוא תנועות אוטומטיות של אגן הירכיים
תנועות קצובות וברורות של פנים וחוץ
מהולות בשאיפה הסופית לכאב ולשקר העונג

זה זמן הסטוצים שלי עכשיו, מיני בחורים
שאפגוש בדרכים לא דרכים, במיטות לא מיטות
ואנוע בם והם ינועו בי ואני אשאב את העונג מהם
בתנועות אגן ניכרות והולכות כמו משאבת נפט
אתור אחר הנפט הלבן שלהם, ולא אשאל לשמם
אטשטש את הצער האינסופי שלי בעונג בדוי
ובלבד שאשכח לרגעים את הצער שלי
ואמיר את כאב הנטישה
בכאבי ה"עונג"

ואכרע למולם ואפקח רגליי
והם ינועו בי הלוך ושוב
ואזעק מכאב, ויזל דם
ובלבד שאשכח
ולו לרגע
שאשכח