סוף סוף הגעתי הביתה. אני טורקת את הדלת וזורקת את התיק
והמפתחות לכיוון השולחן. בלי להתעכב כדי לראות אם הם אכן נחתו
עליו, אני פונה למטבח ומוזגת לעצמי כוס יין אותה אני שותה
בלגימה. צמרמורת פושטת בגופי וחיוך על שפתיי. ככה הרבה יותר
טוב.
אני נכנסת לחדר השינה, פושטת את בגדיי ומכבה את האור. עכשיו רק
אורו הרך של הירח מבצבץ מבעד לחלון ועיני נחות לראשונה מצריבת
נורות הניאון והלהט. אני נשכבת על המיטה ועוצמת את עיני.
באותו הרגע אני רואה אותך מופיע מעליי.
ואתה מחייך, כמה שאתה מרוצה מעצמך. תמיד אהבת להסתכל עליי כך,
מלמעלה, שערי פזור על הכר וצווארי חשוף. אתה מלקק את שפתייך
בשקיקה. עוד לא, אתה אומר בלי קול. הצוואר שלך בטוח לעת
עתה. הידיים שלך שוקעות, חסרות גשמיות בתוך גופי. אני עוקבת
אחריהן בעזרת כפות ידיי שלי, מלטפת את עצמי לאט לאט. אתה צדקת
כשהיית אומר לי שוב ושוב כמה העור שלי רך. ושפתייך זזות עכשיו,
כמה חלק העור הזה, כמה לבן באור הזה המסתנן מהחלון.
אני מרגישה דמעה גדולה ועגולה מזדחלת לה על צווארי, אבל אני לא
מוכנה לוותר על הפנטזיה הזו. לא הפעם. אני ממשיכה להעביר את
ידיי על צווארי, יורדת לכיוון שדיי הלבנים והרכים, מתעכבת על
הקימורים העגלגלים שלא יכולת להוריד מהם את הידיים פעם, אפילו
לא כשהיינו הולכים לקולנוע. אני מלטפת את הבטן השופעת והחלקה
שלי, נועצת בה את ציפורניי וגונחת מהכאב והעונג. אני רואה את
השעשוע בעינייך מתחלף ברעב ורעד קטן עובר בזרועותיך הגדולות.
ידייך בתוכי וידיי מעליי ממשיכות להחליק להן מטה אל תוך ירכיי,
צובטות ומעסות ואני מתנשפת בכבדות, נושכת בחושניות את שפתי
התחתונה. אני משירה מבטי אל תוך עיניך. עכשיו אתה כבר כולך
נרגש, כמעט רועד מהעונג שאתה מסב לשנינו, מהעונג שאני מסבה
לעצמי. שפתייך נעות באיטיות, אני כל כך אוהב אותך, אישה
שלי...

אני פוקחת את עיני באחת ושואפת עמוקות. לצדי מרחפים קווי המתאר
של גופך, של חיוכך ושל עיניך כמו תעתועיו של הירח. אני מדליקה
את האור ואתה נעלם כליל. לאחר מקלחת ארוכה וכדור הרגעה אני
הולכת לישון שינה משוככת כאבים וחסרת חלומות.

אני קמה בשעות הבוקר המאוחרות ומתארגנת בפיזור נפש. מכינה קפה
בחיפזון, חוטפת עוגיה או שתיים ויוצאת מהבית עמם בידיי ועם
סיגריה דלוקה בפה. נכנסת למכונית, מפילה עוגיה, שופכת קצת קפה,
מקללת בשקט. אחרי נסיעה קצרה אני מחנה את המכונית ונכנסת מבעד
לשערי הברזל הגדולים. אני קונה זר פרחים קטן מהדוכן שבכניסה
וממשיכה ללכת בשבילים המרוצפים המוקפים בעצי ברוש ושיחים
עמוסים בפרחים. כל כך יפה וירוק פה. אילו רק תושבי המקום היו
נהנים מהאווירה הפסטורלית.
אני מגיעה ליעדי בעוברי את המסלול הכל כך מוכר ונעצרת מולך.
בעודי כורעת לפניך אני מחליקה את ידיי על מלבן השיש העצום
שמולי, מלטפת כל פיסה באהבה, עוברת באצבעותיי על אותיות שמך
החקוקות על המצבה.
כמה חלק אתה עכשיו, כמה לבן. אבל כל כך קר.