אתם שם.
שיושבים שם בחוץ.
רק רציתי להגיד, אם אתם שומעים...
שאני באמת,
באמת ממש מצטער.
סליחה על כל הפעמים שהבטחתי להתקשר ולא היה לי זמן או כוח.
סליחה שקבעתי אתך תוכניות ועם עוד 3 אנשים באותו הזמן,
באמת ששכחתי, אני מטומטם, לא שמתי לב.
לא יקרה יותר.
סליחה שאיחרתי בשעתיים, היו פקקים.
סליחה שהברזתי מחזרות, במיוחד הפעמים שקרו בגללה.
סליחה, באמת, שהזנחתי את המשפחה.
סליחה שדפקתי נפקדות, לא חשבתי שמשהו עלול לקרות.
זה היה רק לשלוש שעות!
סליחה על כל "אני אוהב אותך" שבא בזמן הכי גרוע,
שבא כשלא היה לי מה להגיד.
שבא כשכעסת, כשאני כעסתי, שבא מתוך פחד.
סליחה על כל תלות, הפגנת חולשה.
סליחה על כל "אני חייב לסיים" כשאת בצד השני, כמעט בוכה.
ואני מצטער שרצת אל ידיים מושטות ונתקלת בקיר של בטון.
באמת סליחה.
על כל פעם שיצאתי הביתה, ולא שאלתי איפה אתה.
סליחה על כל פעם שאמרתי לך לשתוק.
או כשאמרתי שתפסיקי לצעוק.
סליחה על כל פעם שגמרתי לפנייך.
על כל פעם שהייתי עייף או עצבני.
על כל פעם שבכיתי כמו ילד בציפייה לתמיכה.
אפילו כשהיית כל כך עייפה, חלשה.
אבל הכי אני מצטער, יותר מכל דבר בעולם.
צער עמוק וכנה, צער שאין עליו כפרה.
שאותה מילה.
רצוצה, עייפה, מאוסה ולעוסה.
סליחה.
היא המילה היחידה שמאחוריה אוכל לעמוד כרגע.