יש איזה איש אחד, שמסתובב פה באזור, שמפיץ כל מיני שקרים עלי.
אני יודע מי הוא, למרות שמעולם לא ממש נפגשנו. הוא מסתובב בבתי
קפה הומי אדם, במערכות עיתונים סהרוריות, קופץ לפעמים לטבילונת
במערכות הצנרת של מי השתיה בעיר.
ראיתי אותו מליון פעם, כל פעם בלבוש אחר, כל פעם במקום אחר,
תמיד בצללים, תמיד לבד. מפיץ את השקרים המזוהמים שלו, לוחש
אותם באזני אנשים, בחטף, בלי שידעו שהוא שם.
הנה מה שאני חושב על האהבה הזאת, שמחריבה לנו את החיים:
לכי תזדייני. את, וכל שאר החברים הצבועים שלך, שאורבים לנו
מתחת לשמיכות, וגונבים לנו את השינה מהעיניים, תחזרי למקום
שממנו באת, אל הלבבות השבורים והמשוררים הגרועים. פעם אחת
ולתמיד, תראי לנו את הפרצוף האמיתי שלך, שנדע שאת בכלל שם.
שנוכל לראות את הצלקות על הפנים שלך, שנוכל להריח את הרקב
שממנו את נובעת, ומחלחלת אל גופנו החשוף. פעם אחת, שכולם יראו.
ואז תעופי מפה לכל הרוחות. אותי את לא תפצעי. לא אותי. כי אני
רואה דרכך, אני רואה את מה שבתוכך, ואני ראיתי את הסוד הגדול
שאת מנסה להסתיר. ראיתי את החלל שפעור לך בחזה, במקום בו אצלנו
פועם לב חי. אהבה, כמו שנאה וקנאה, כמו יוהרה ושירים, אהבה היא
המקום הבודד ביותר בעולם. ואנחנו לא בודדים. יש לנו אותנו.
מה לך יש?