עלות שחר הבוקר
מעל גיזה;

חרוטי - פירמידות,
לובשות אדמומית - הודן.

פני הספינקס,
השמש מארת,
בקרני התקווה,
לתחיית ארץ,
שנילוס דורון נתן.

בין מרחבי השממה,
חסרת - חיים והחרבת,
חותר ונישא הנהר,
המביא - חיים
וברכת - תבואתו;

השמש,
מעל ארץ הוד קדומים זוהרת:
מעל העמק וציית - חולות.

בין הדלתא למדבר מערבי;
בין חופי אלקסנדריה,
לגבול הלובי...

לעבר כל,
נשרך שחר,
המתעורר מנבכיו.

ארץ אסם תבואה,
קמה השכם,
עם קריאתו הראשונה של גבר;

תכול שמיים,
מוביל לעתיד,
את מימיו.