הייתי סמוקה, אבל לא בגללו. סבלתי מכאב חד בבטן.
הוא חייך, מרוצה מעצמו, והתיישב לידי.
"אז אני מבין שיש על מה לדבר?" שאל והניח את טלפיו על כתפי.
הכאב מנע בעדי לדבר, אך גודל הזוועה גרם לי לעוות את פי מרוב
סבל.
"חיוך יפה יש לך, את צריכה לחייך לעיתים יותר קרובות" אמר מבלי
לחשוב.
הוא היה האדם המיליון ועשרים ותשעה אלף שהשתמש במשפט הזה עלי.
רציתי לומר לו מזל טוב, אך הכאב הפיזי התחזק.
חיבקתי את הבטן, והוא הסיט את שיערו ברוב רגישות וחמלה.
"לא ידעתי שאת כזו ביישנית, אבל את לא צריכה להתבייש ממני, אני
לא אוכל אותך" הצטחקק לו עם עצמו, תוך גלישה לכיווני.
חשתי מועקה נוראית, ורציתי לקום וללכת, אבל הכאב.. אוי הכאב..
"אז מה את אומרת, הא? היום בשמונה? יהיה נהדר, עוד אף אחת לא
התחרטה על דייט עם אושרי".
ואז הוא קרץ, ושרשרת של מאורעות קשים התרחשה בבטני.
עיוויתי שוב את פני.
"אני מקבל את זה ככן, מה? ניסע בהונדה קונברטבל של אבא שלי,
אוטו נוח. מה את אומרת - נאכל סושי?"
אילו רק היה חוסך ממני את הסושי, ייתכן והכל היה בא על מקומו
בשלום.
אבל הוא אמר סושי, ואני כבר מיציתי את מחוות הגוף שניתן לבצע
על ספסל ברחוב הראשי.
לא הצלחתי לחשוב יותר מדי, והוא פשוט ישב וחיטט בפופיק בהנאה.
ואז הבטן הדואבת שלי עשתה את מה שאני לא הצלחתי לבטא במילים.
אני הייתי מופתעת לטובה, אבל הוא לא העריך את המחווה כמוני.
הוא עדיין ישב שם, ידו נחה ברכות על קורקבנו, מבט של תדהמה
מהולה בטמטום על פניו, וחולצתו מרוחה בקיא.
אני הייתי פשוט מאושרת. הבטן כבר כמעט ולא כאבה, והייתי בטוחה
שעכשיו אצליח להפטר ממנו.
התכוונתי כבר לפתוח את פי ולסרב להצעותיו בבוטות, כשהוא קם
בפתאומיות ואמר "לא אוהבת רכיכות, לא צריך!"
וכך הלך לו ממני אושרי, בשלווה שניחנו בה רק הטיפשים בצורה
יוצאת מן הכלל, והתיישב, חמישים מטר ממני, על ספסל אחר, ליד
בחורה אחרת, שנראתה גם היא, המומה מכאב וזוועה.