אז ככה,
יש שתי דרכים שבהם אני יכול ללכת, וכל אחת מהן תראה מאוד
הגיונית בעוד עשרים שנה. נשב לנו היכן שהוא עם יין אדום ביד או
עם ג'וינט ביד ונזכר באיך הדברים התגלגלו ונאמר שבסך הכל
הכתובת היתה על הקיר מההתחלה. אם רק היינו חכמים מספיק אז, אם
היינו יודעים מה שאנחנו יודעים היום, נאמר לעצמנו בין ביס אחד
בסטייק או בסלט עם גבינת פטה ועגבניות מלאות, חמות מהשמש, אפשר
היה לנחש מה תהיה התוצאה. הרי זה היה כל-כך ברור!
ובכל זאת, למרות שכבר נהיה בני ארבעים וחמש - חמישים, תהיה
טעות רצינית בידינו. לא הכל כבר כתוב בספר ההתפתחויות
הבלתי-נמנעות של החיים. נכון, מספר הבחירות הוא לא גדול כפי
שלפעמים נדמה, ובסך הכל הרבה פעמים מספיק להרים את הראש
ולהסתכל מסביב כדי לראות שאנשים שמתחילים בנקודה דומה מגיעים
לנקודה דומה אחרת, אבל בשנה האחרונה אני מרגיש אפשרות אמיתית
לבחור. לא יכול להיות שאני טועה, כי האופציות מרעידות לי את
הגוף באופן פיזי, ואני חש בכל הסימנים הגופניים של רגע גורלי
בחיים. הכביש מתפצל, הירידה קרבה והולכת, וההגה, למזלי, הוא אך
ורק בשליטתי.
אם כל זה נשמע לא ברור, אפשר לתרגם את זה למונחים קונקרטיים.
קחי את רינת הרבג'יו. שיער שחור רך. עיניים גדולות, חומות. גרה
לבדה עם כלב שהיא מסורה אליו באופן שובה לב. מנסה להפחית
במשקל, לומדת תואר שני באוניברסיטה נחשבת. לפני חצי שנה חבר
שלה עזב את הדירה, והיום הם בסדר אחד עם השני. לפני חודש אפילו
קפץ להחליף לה צינור במכונת הכביסה.
כשרינתי לא לומדת, היא עובדת משמרות בחברה שמספקת שירותים
טכניים ללקוחות ברחבי העולם. כשאנחנו מדברים בטלפון, או מחבקים
אחד את השני על הספה הגדולה, מול הטלויזיה, נדמה לי שהדברים הם
בלתי-נמנעים. שתי חתיכות ברזל טעונות במטען מגנטי מנוגד,
שמתקרבות אחת לשניה על משטח חסר חיכוך. אפשר להתנגד, אבל חבל,
זה יקרה. כמו שני הילדים היחידים במלון שבו מתאכסנים רק
מבוגרים, אנחנו בסופו של דבר נשחק ביחד. הגיל נכון, הרקע נכון.
אין בינינו הבדלים עצומים.
אני לא יודע למה אני צריך לציין את זה, אולי כי זה הקרס שעליו
מונח הפתיון, אבל רינת מאוד אוהבת מין. יש לי תחושה שאני יודע
למה. היא יצאה במשך חמש שנים עם גבר מאוד יפה ומאוד מאוהב
בעצמו. נדמה לי שגם רינת הרגישה, בתור אדם שקשה לו לשקר לעצמו,
שהאקס שלה יותר שווה ממנה, והדרך הטובה ביותר לשקם את ההערכה
העצמית שלה היה להזדיין איתו.
כל לילה, כמעט, מצצה לו.
ממה שהרגשתי עד עכשיו, היא עשתה את זה לאו דווקא בכישרון, אבל
מתוך נכונות אמיתית ללמוד.
בחלק מהימים אני אומר לרינת שאני עייף ושכל היום למדתי, ואז
אני שוכח ממנה לכל הערב. תמיד יש לי הסבר הגיוני - אתמול עשיתי
ככה והיום יש לחבר שלי יומהולדת, וההורים שלי, האחים שלי,
מישהו חזר מחו"ל. אבל למעשה ההסבר הוא תמיד אחר - אני רוצה
להרגיש את הצד השני שלי. זה שיורד בלילה לפאב-מרתף בלב תל-אביב
ומדבר עם אנשים.
אני כבר יודע לזהות את האנשים שאני מחפש. לפעמים הם גברים,
לפעמים נשים. אבל המבט בעיניים הוא תמיד זהה, ומראה לי שהם
נמצאים במקום דומה למקום שבו אני נמצא. בלילות האלה, כאשר אני
חוזר מוצף בוודקה לדירה, פותח חלון ומקשיב לשקט של הלילה, אני
מרגיש יותר חכם מרינת ויותר מעמיק ממנה.
הלילות האלה, הם רק חצי התמונה. אני אולי יותר אינטיליגנט
מרינת, אבל גם לה יש הרבה יתרונות עלי. היא יותר נחמדה ויותר
חמימה ממני. אני נועז יותר אבל גם יותר פחדן. היא מוסרית יותר.
התסבוכים העצמיים שלי יותר חריפים; חסר לה הרבה מהבטחון העצמי
שלי. בעוד שבועיים אני ממריא להודו לבדי, אבל היא לא היתה
חולמת לנסוע לבדה לטייל. ולמרות זאת, השבוע שהכי נהנתה בו
כשנסעה עם חבר שלה לדרום אמריקה היתה השבוע שבילתה לבד.
סביר להניח שהשבוע הטוב ביותר בטיול שלי יהיה זה שבו אטייל עם
חברים.
בשורה התחתונה: רינת ואני מתאימים. ההבדל העיקרי בינינו הוא
באופן שבו אנו תופסים את עצמנו. אני רואה את עצמי כקצת יותר
מפותח ממה שאני באמת. מבעד למשקפיים שלה, היא נראית לעצמה פחות
אמיצה ממה שהיא באמת. אבל אובייקטיבית, ההבדלים בינינו לא
גדולים, ונקודות ההשקה יוצרות משיכה חזקה. לב טוב, רמה מוסרית
גבוהה, ביישנות, פחדנות, חוש הומור, והרבה מיניות שולטים בי
וגם בה. אם נקבל את חלוקת המין האנושי לשש עשרה טיפוסים, אנחנו
בני אותו טיפוס. מופנם, חושב, כנוע, שיפוטי. אדם טוב ומסור
ונאמן, איש משפחה למופת ופוטנציאל לבאות.
אז למה אני מתרחק ממנה? או במילים אחרות - למה אני כל-כך מתאמץ
לברוח ממנה?
אז למה, במקום לומר לה, בואי, רינת, נגור ביחד, אני אמצא עבודה
טובה במשרד עורכי דין ואת תעבדי בבקרת איכות ונזדיין בשבת
בבוקר ואני אכין לך חביתה מדהימה וקפה טוב ונשתה יין אדום
ונראה סרטים ונזדיין עוד עד שנתחתן ותיכנסי להריון וכבר אמרת
שאני אהיה אבא טוב והילד יתן משמעות אמיתית לחיים שלי, כזאת
שאין לי היום, למה במקום כל אלה אני נעלם ובורח ומבצע בריחה
זמנית להודו?
או, מה שאת שואלת את עצמך, למה אני כותב לך את כל זה?
נדמה לי שאת מסוגלת לנחש או להבין. זאת לא הפעם הראשונה שאני
חש את הדברים האלה. לפני רינת היו אחרות שיכולתי לבחור בהן
ולהתחיל ללכת בדרכן. קחי את יפעת, כיום מנהלת שיווק בג'ונסון
אנד ג'ונסון, או דורית, פרקליטה במשרד המשפטים, או איך קראו לה
ממשרד פירסום מפורסם - גיתם - סליחה, קראו לה אורנית, לא רציתי
להעליב, כולן מחפשות גבר אינטיליגנט ורגוע כדי לגבש איתו את
החלום המשותף.
אז נכון, באופן טבעי נועדתי להיות אותו גבר אינטיליגנט ורגוע.
נולדתי, אם תרצי, עם הכישרון לכך. במינימום מאמץ, אוכל להיכנס
לתפקיד הזה.
יש שחקנית טניס, ג'ניפר קאפריאטי, שנולדה גם היא עם כשרון אדיר
- לטניס. כבר בגיל 19 היא פרשה מהמשחק. היא פשוט לא אהבה לשחק,
אמרו עליה אחר כך עיתונאים, בפליאה, כאילו זה מאוד מוזר שמישהו
לא ירצה לעשות משהו שהוא מצטיין בו באופן טבעי.
הדרך השניה, האחרת, שאני רואה בפני, אלונה, היא שונה. מוגדרת
פחות. מאופיינת פחות. מדברת יותר לצד שבי שמסוגל להסתכל בדברים
מעין שונה. שרואה אמת בכל מקום, בדת, באלוהים, בטבע. ביונים
שיושבות לי על עדן החלון. ורואה גם שקר בכל דבר. חוסר אחידות.
הרוח שמתחילה לנשוב יום אחד ומפסיקה ביום אחר. בחוסר קביעות.
בסתירה בין הרגשות של האדם והמחשבות שלו, שנמצאות בתהליך מתמיד
של שינוי בלתי צפוי ואקראי, ובין עולם המושגים שלו, קונקרטי,
ודאי, יציב.
איך אפשר לפתוח דלת עם מפתח שהולך ונמס?
כל בוקר אני קם ומרגיש קצת שונה. בלילות אני חולם חלומות
משונים, כל פעם בתפאורה אחרת. ובכל זאת, אני מקיץ ומביט באותה
תפאורה. מי צריך בית? אני רוצה שק שינה וגיטרה, אני רוצה לשבת
ולדבר עם אדם אחר כל לילה. מי צריך עבודה קבועה? יש מספיק כסף
בעולם, אני רק צריך למצוא מספיק בשביל לשמור את עצמי חי. קצת
אורז, קצת תה, קצת אהבה. גיטרה. ספר טוב. פעם ביטלתי את המנוי
על העיתון ובמשך חודש הייתי דולה עיתונים מפחי אשפה. אחר כך
הפסקתי לקרוא את החדשות. יש מספיק דברים אחרים לעשות, חשבתי.
אחר כך חזרתי לזה. טלויזיה? אני שונא את עצמי כשאני מביט בה.
ספרים, אלונה, ספרים. עולמות אחרים. לטעום, לנסות. ובכל זאת -
כל עוד אני צעיר אני יכול להרשות לעצמי להמשיך להציע את עצמי
לשוק, שבו המטבע השולטת היא מטבע המין. מי ירצה לקנות את הגוף
הזה בעוד עשר שנים?
האם לא רק מי שכבר קנה ונתקע איתו?
אולי אני טועה ושום דבר כאן לא מדבר אלייך. אולי בניתי על שלוש
השיחות שלנו מגדלים של פרשנויות, כאילו היית פסוק סתום בתנ"ך,
ואני יצקתי לתוכך את כל התוכן שרציתי למצוא בעולם. אבל מצד
שני, יכול להיות שאת הצד השני של החיים ראיתי גם אצלך. לא
מצייתת לתבניות. אדם עליון, אבל הרבה פעמים אדם עצוב. את
בוודאי חושדת שהצורה שאת חיה את החיים היא לא לחלוטין נכונה.
אמרו לך שאת צריכה גבר חזק, שיכניס אותך למסגרת. שאת לא אוהבת
את עצמך ולא יודעת לאהוב אחרים. שנשארת ילדה. שלא תוכלי לעצור
את הזמן. שתעשי כל דבר בעולם כדי להשיג את מה שאת רוצה. ואת לא
יודעת אם הם צודקים או קנאים.
אז האם את צריכה מישהו שיחזיר אותך אל הסדר והיושר, שיוציא
אותך מתוך ריקוד החופש האינסופי שאת מבצעת על במת החיים? או
שבכל זאת תרצי לפגוש מישהו שמוכן לטעון את עצמו באופן אנרגטי
מתוך הקצב שאת נותנת לדברים?
האם טעיתי?
האם הכל היתה אשליה עצמית?
לפעמים נדמה לי, ובמיוחד בשקט של הלילה, שהכל ברור. יש טיפוסים
שונים, והם יתנהגו בהתאם לטיפוס. אני נועדתי להיות עם רינת. זה
האופי שלי. כל היתר, זה רק פנטזיה שלי לגבי מי שאני רוצה
להיות.
ובכל זאת - קורים לי דברים לא לגמרי עקביים. יש סרטים שמחרפנים
לי את המוח. ורעשים מוזרים מופיעים ברגעים שהחשיבה שלי
מתעייפת. אני רואה דברים שאחרים לא רואים, או רואים ולא מדברים
עליהם.
אני רוצה לחזור הביתה, ובלבד שמקומו של הבית ישתנה כל יום.
האם את לא עונה על ההגדרה הזאת?
