הוא ישב על האספלט הרך, עצם את עיניו ושאף את האוויר המתוק אל
גופו המחוספס. העייפות נגעה בעדינות בכל אחד מאיבריו, אך הוא
נשאר דרוך - מצפה. למה? לא הבין, אך ידע שמשהו יתרחש, במוקדם
או במאוחר.
ישיבתו הכפופה החלה להכאיב לעצמות גופו, דבר אשר הכביד על
מחשבותיו.
עוד נשימה עמוקה ומבט נוסף אל על - כוכבים, בהירים מתמיד - או
שמה רק הלילה הבחין בכך?
מוחו הקשה עליו וכך גם רצונותיו, אך הוא היה נחוש, נחוש יותר
מאי פעם. נחוש למה? גם זאת לא ידע, אך הבין שדברים רבים תלויים
בכך.
אט אט הלילה לבש צבעים בהירים יותר ואור הזריחה חדר מבעד למסך
החשיכה. רוח נעימה וקרירה נשפה בעורפו והוא חיכה. מתח שוב את
שריריו להתרעננות... כמה שעות ישב כך... או אולי רק דקות
ארוכות?
הזמן לא זז ודבר לא התרחש מלבד מחלת התשישות שהתעצמה מרגע
לרגע. תחושת מרירות בלתי מובנת חדרה אליו, אך ההכרה האמיתית
הגיע לאט: הוא השתוקק לגעגוע. לעזוב הכל, לברוח ולחיות לבד עד
הגעגוע.
עד הרצון החזק לחזור.
ציוץ הציפורים הבהיר לו עד כמה הדברים הפשוטים הם יפים
ומעניינים ועליו להסתפק בהם. הוא ידע בתודעתו במשך כל התקופה
האחרונה שמשהו אינו כשורה, עכשיו סוף סוף הבין, אך לאן מכאן?
הדרך חזרה חסומה באלפי חומות פנימיות שהציב בלבו, אך שום פיתול
במבוך השגוי הזה לא נראה אמיתי...
הוא נשען לאחור והמתין...

בינות להרים ישנו אדם רך שילדה. עד גיל מבוגר התגורר בביתן
מרוחק. מחלונו נשקף נוף מדברי.
פעם בשבוע היה נוהג להתרועע עם חבריו מהעיר: בחור אחד ובחורות
לאין ספור.
היתה אחת.. כסופת שיער, נמוכה, מלאה, אותה אהב במיוחד. תמיד
חשבתי שזו אובססיה מוטרפת.
גם כשהיה נדמה כי הוא דובר אמת, תמיד היה צד נוסף לאמת זו.
אך היום היה יום מיוחד עבורו, היום בו קיבל את מתנת חייו, אותה
מתנה ששנתה אותו מקצה לקצה ערב בהיר כוכבים אחד לפני כעשרים
שנה.
ראשו היה אפוף משתיית כוסיות רבות ולבו פעם בחוזקה. "אוי" הוא
נתקל באדם ישן ברחוב והעירו.
"שלום לך אדון יקר, אמ.. לא התכוונתי להפריע את מנוחתך, פשוט
רגלי מתעתעות בי..." התנצל.
הבחור קם והשיב כי זה רק לטובה. הוא לא התכוון להירדם, בעצם
הוא מנסה לברוח אך אין לו לאן.
ואז נאמרה המילה.. "געגוע" למעשה היא היתה שזורה במשפט
שחשיבותו לסיפור זה מועטה ולכן לא אציינו. כוכב אחד בהיר
כבדולח האיץ מהירותו והשאיר אחריו שובל אבקה שזרחה מעל ראשי
הזרים.
המילה "געגוע" היתה כשורת כניסה של שחקן לבמה. ככלי בתזמורת
המחכה להנפת ידו של המנצח.
כחייל דרוך המצפה לפקודה.

רעש החצוצרות צרב באוזנה ולהבות רבות הקיפוה. הן היוו בית כלא
מסוכן, חסר כל מוצא אל החופש.
"שחומי העור" שקיפצו מסביב נראו כנשרים הממתינים שהחיה תגווע
פן יאכלוה.
היא אהבה את המשחק הזה ויותר מכל מפני שחבריה לא ידעו כלל שהם
מגלמים תפקידים ותו לא.
היא חייכה לשחום עור נאה, צעיר וחסון אשר קלטה ששמו יזהר.
כמה שחומים החלו מתופפים על תופי טם-טם גדולים, מכים בהם במלא
מרצם. הלהבות, אשר התקיימו מרצונו של האוויר, החלו להתלהט
במהירות וכבר נגעו בבד חולצתה הדק - מעכלות גם אותו.
מחשבה קטנה בלבבה ו"הופ" היא עולה ועולה, מדלגת בקלילות מעל
אויבותיה הלהבות.
יזהר חייך... והתרומם גם הוא אל על... הוא אהב בייחוד את שיערה
הכסוף...
צווחות רמות נשמעו מכיוון השחומים ובכי תינוקותיהם היה שובר גם
את לב החזק ביותר מביננו.
מחזה קשה, אך יזהר הבין שכרגע קיבל מתנה מופלאה.

לא מזמן הוענקה גם לי המתנה. בכל פעם שנמאס לי אני עושה את
זה.. זו רק מחשבה, זה לא דורש דבר, ואחר כך החיים נעימים
בהרבה.
ניתן אפילו לשכוח שזה משחק, אך להיזכר רגע לפני המוות. זה נותן
לזה אופי מלהיב בהרבה.
החיים לאחר מכן בהירים ככוכבים באותו לילה לפני אין ספור שנים.