מוקדש לאותה אחת שהרגשות שלי כלפי תמיד חבויות

"מה מיקומם של הרגשות?"
בראש או בלב?
אותן הרהורים שנשמעים כמו אותה פסיכולוגיה בגרוש!
כן אותם הרהורים עוברים בראשי או בליבי.

אותן רגשות שיכולים להתבטא כפרומון שנפלט במוח
או סתם כדפיקות לב מאסיביות

"מיקומם של הרגשות הוא בחיים עצמם"
כך תמיד רציתי לחשוב
אבל מה שהתגלה כרגש אצל אחרים
אצלי התגלה כאל שנאה אל העולם!

"למה אתה שונא את העולם הזה?"
כך שואלים אותי ואני שואל את עצמי בחזרה

"אוליי זאת אחת מאותן שאלות?"
אותן שאלות שאין עליהם תשובות
עוד בצבוץ של רגש מתגלה
ועוד... ועוד...עד שהלב יתמלא
אותם דברים שהחשבתי כמיתוס או אשליה.
אולי הם ימלאו את הריקנות שלי בחזרה?

זה לא הלב שדופק חזק וזה לא המחשבות שמניעות אותי להתקדם
אלא את! האחת שהיא מה שאני נאחז בו.