בשובי מבית התופרת של שמלת חופתי, גומעת את מדרכות העיר, אני
חולפת כסהרורית על פני העוברים ושבים כשסלים עמוסים בידיהם
לקראת החג.
גם למזון כמהתי, גם לספר של חול, גם לאהבה ותחת זאת אני ניזונה
מאהבת השם וספרי קודשו ומפתיתים וגרוגרות של עופות שמחלקת לנו
בחסדה הרבנית לייפציגר.
לשוועתי לא להינשא לוכסלבאום העילוי לא נענו אבי עלי ארץ ולא
אבי שבשמיים, והיגון הפך ללחם חוקי. ובמטבח כלאי, בהתקיני מיני
תבשילים לאישי, אני זולגת דמעותיי משחרית עד מעריב, ומבכה מרה
את נישואיי לחיים מנדל קשה הלבב.
מבכה גם את מחוזות ילדותי, את נפשה המיוסרת של רעות, את שיערה
היפה של אמי, את מגע ידו האוהבת של אבי ואת מתק שפתיו של אהוב
נעוריי שלא אדע לעולם.
"טבלת?" נכנס חיים מנדל למטבח וחוקר בשובו מבית המדרש.
"התר אותי", אני חוזרת באוזניו הערלות על משנת יומי.
"שאלתי אם טבלת היום במקווה".
דוממת אני מביטה בו בעיניים לחות.
"טבלת או שמא לא טבלת?", מקלגס חיים מנדל.
"טבלתי".
הוא פושט כותנתו וחולץ נעליו, ומסמן לי בעיניים זדות לפרוש עמו
אל חדר השינה להיות לו תשמיש אינוסו. כאשת לוט נטועה אני
במקומי ממאנת לדבוק בבועלי, ורק משננת שוב ושוב שיתירני. כמי
שנפקדה החמלה מלבו הוא לופת בחזקה את זרועי ומסובבה על צירה עד
שנפרקת מכתפי, ובעודני מכונסת במכאוביי הוא אוחז בדש שמלתי
ומושכו בעוצמה עד שכמעט ניתקים שוליו כמנהג אבלים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.