הכתם מאן לרדת. מייה נאבקה בו ללא לאות והוא בשלו מונח לו גאה
בשיפולי שמלתה הלבנה. זה הייה כתם חלודה. היא עמדה שם ובהתה בו
בידיים רטובות וכועסות, מוקפת לימונים ועוד כמה משחות שקראה
בספר שמורידות כתמי חלודה. הכתם מצידו אמנם רטוב ומשופשף אבל
שלם ולא מופרע ע"י מאמציה הנואשים להעלים אותו. זעם וייאוש גאו
במייה בכל פעם שדבר מה לא צלח בידה. "אפילו כתמים מעל שמלות את
לא יכולה להוריד", שמעה את הקול המוכר בתוך ראשה. בחמת זעם
אחזה בזוג מספריים ונעצרה, את השמלה הזו היא לא יכולה להשמיד.
חיים שלמים קבורים בה. "לא, לא מה איתי", מלמלה לעצמה.

התיישבה על שפת האמבטייה ונתנה למחט הזכרון לרקום תך אחר תך
את אותו יום מהביל באוגוסט, בו קנתה את השמלה לפני כעשר שנים.
הוא פילס את דרכו אל תוכה בקלילות של שוקולד חלב ביס ועוד ביס
מחליק בזכרון.
הייה חם מאוד באותו קיץ תל-אביבי, הג'ינס נדבק לגופה ולא
הצליחה לנוע מבלי להרגיש את גופה נאנק בתוכו. באותם ימים סבלה
מחסרון כיס חמור על כן, נהגה לקנות בגדים יד שנייה באיזו חנות
בהרצליה. בוקר אחד שמה פעמיה אל החנות לקנות לה שמלה קלילה שבה
סוף סוף יוכל גופה לנשום.        

מייד כשנכנסה לחנות ראתה אותה את השמלה הלבנה והפשוטה אך
המרהיבה ביופייה תלוייה על קולב במקום די מוסתר. היא נגשה
לקולב הביישן, ליטפה את בד הפשתן רפרפה על השרוולים הקצרים, על
המחשוף הצנוע ומייד קנתה אותה במחיר מציאה של שלושים שקל.
המוכרת קפלה את השמלה, הניחה אותה בתוך שקית ואמרה,
"אוי כבר שכחתי מהשמלה הזו יש לך עין טובה".
שמש יוקדת ומסנוורת קיבלה את פניה כאשר פסעה אל מעבר למפתן
החנות אל העולם הטבול בזיעה ופיח. המדרכה צרבה את כפות רגלייה
דרך סוליות הסנדלים הדקות. תחנת האוטובוס לא הייתה רחוקה אבל
לה נדמה הייה שהיא עומדת בסוף העולם. היא התקדמה לעבר התחנה
בליאות, חשה כל הזמן את המדרכה הרותחת. על גבה התיק ובידה
השקית עם השמלה הענוגה. לפתע דרכה על משהו חד וצעקה נתמלטה
מפיה. ועוד אחת ועוד אחת משהו חדר את הסולייה ודקר אותה ללא
הפסק היא התכופפה לראות מה זה ונפלה בוכה חסרת אונים הכאב לא
הפסיק אלא התעצם.
אנשים החלו מתגודדים סביבה מבקשים לעזור לה. מישהו בדק לה את
הרגל ואמר,
"נכנס לך מסמר חלוד לכף הרגל צריך לקחת אותך לחדר מיון". את
הנסיעה לבית החולים לא זכרה, בעצם לא זכרה דבר כי התעלפה
מייד.
כשהתעוררה, לקח לה זמן להבין היכן היא נמצאת, אבל ריח עז של
תרופות שעלה באפה וחלוקים לבנים עזרו לה להתמקד. מישהו צעק
,"אחות אחות הבחורה במיטה חמש מנסה לרדת מהמיטה".
אחות צעירה נגשה אליה ואמרה, "הוצאנו לך את המסמר מכף הרגל,
עכשיו כואב אבל עד מחר תוכלי כבר לפסוע על רגל שמאל".
מייה שתקה. האחות שחיכתה למילה שברה את השתיקה,
"איזה מסמר נבזי נכנס לך לכף הרגל את חייבת לקנות לך סנדלים עם
סולייה יותר עבה".
מייה המשיכה לשתוק. מה תגיד לאחות, שאין לה כסף לסנדלים
טובים.
"להבא שימי לב היכן את דורכת", אמרה והמשיכה,
"הנה המרשם שלך לאנטיביוטיקה את צריכה להמשיך לקחת אנטיביוטיקה
עוד עשרה ימים, מחר לכי למרפאה שליד ביתך להחלפת תחבושת
ולמעקב".
"תודה", אמרה מייה, את יודעת אולי היכן התיק שלי ובכלל מי הביא
אותי לכאן איני זוכרת דבר".
"יש מישהו במסדרון שמחכה שתתעוררי, אצלו התיק והוא זה שהביא
אותך לכאן".
מייה לא ידעה מי זה, היא הייתה מסוקרנת.
"זה בטח החבר שלך לא? שאלה האחות
"לא" ענתה מייה אין לי חבר
"אז עומד להיות לך".
"אני הולכת ליקרוא לו".

אל תוך החדר נכנס גבר גבוה ומרשים בשנות הארבעים לחייו. כך
התרשמה מייה. הוא הייה מסוג האנשים שחדרים לא יכולים להכיל.
היא הביטה בו בעניין. הייה לו חיוך שמשי מן הסוג שמבריח שדים.
"איך את מרגישה" שאל קולו סימן דאגה לא מוכרת לה מי הייה לה
בעולם שידאג לה באותם ימים.
"אני מרגישה יותר טוב", ענתה מייה
"תודה על הכל"
"למי להתקשר שיבוא לקחת אותך? שאל
"רק תזמין לי מונית אני אסתדר".
"אני ראובן, סליחה, שכחתי להציג את עצמי"
" ואני מייה" ענתה
"אני הולך להזמין לך מונית"
"תודה"
"למה אתה עושה את זה", שאלה    
שתיקה. "הנה התיק והשקית שלך הרשתי לעצמי להביט בשמלה יש לך
טעם נהדר".
"הנה המסמר, אמרה האחות, את יכולה לקחת אותו למזכרת".
מייה צחקה מה אעשה עם המסמר חשבה לעצמה.
ראובן לקח פיסת נייר עטף בה את המסמר והניח אותו בזהירות בתוך
השקית עם השמלה הלבנה, ויצא להזמין מונית.

מייה נעה באי נוחות על שפת האמבטייה הוורודה הביטה בכתם ומלמלה
לעצמה,
"כך הכרתי את בעלי הראשון".
כמה שראובן אהב את השמלה הזו נזכרה, כש הייתה לובשת את השמלה
הוא הייה אומר לה,
"יש בך איזה רוך שפורץ ממך רק כאשר את לובשת את השמלה הזו".
ואז הייה מלטף אותה מכף רגל עד ראש. היא עצרה את הזכרון מה
הטעם הם נפרדו אחרי חמש שנים משותפות.
ידית האמבטייה נעה בעדינות היא מחתה את דמעותיה שנייה לפני
שחשה את זרועותיו של יותם סביבה. הוא נישק אותה וחייך,
"אמרתי לך שהכתם הזה לא ירד, את חייבת לזרוק את השמלה וגם את
המסמר. את חייבת לזרוק אותם התעקש יותם.