אני מתעורר, בבוקר שאחרי.
היא לידי, עדיין ישנה, ואני שואל את עצמי " זאת האהבה?"
שעה שלושים ושמונה דקות שכבתי שם,
מחובק איתה באותה תנוחה שנרדמנו.
בכל אותו זמן התרוצצו בראשי ארבעה מילים שהפכו כבר חלולות,
"זה מה שאני רוצה?"... ברור שלא!
זה רק תחליף, תחליף לזאת שאיני יכול להשיג.
לזאת שאינה יודעת דבר על העול אשר על ליבי.
לזאת שאינה יודעת עד כמה היא מיוחדת...
ואז, התנפצה האשליה, היא פקחה את העיניים שהיו ריקות מרגש
ולא אמרה מילה. שכבנו שם עוד כעשרים דקות,
בוהים זה בזה כמו זרים מוחלטים. מה קרה?, מה השתנה מאתמול?
ואותן שאלות ריקניות היכו בי שוב.

מי אני?, מי היא?, מה אנחנו?
מה אנחנו, בבוקר שאחרי...