אני כבר לא אוהבת אותך. זהו. אני בטוחה.
אני לא מאמינה שרק עכשיו הבנתי את זה.
עכשיו אני יודעת.
אני כבר לא אוהבת אותך.
לפחות לא כמו שאהבתי.
איך לא הבנתי את זה?!
איך לא חשבתי על זה קודם?!
ישלי רגשות כלפיך.
בזה אני בטוחה.
ובעקרון גם אי אפשר ממש להאשים אותי אחרי שנה שכמעט את כולה
עברתי בסבל, רוב הזמן ללא ידיעתך.
אבל לא.
אני כבר לא אוהבת אותך.
הייתי צריכה להבין את זה קודם.
כשהיינו ביחד בפעם האחרונה.
כשהתנשקנו לראשונה במשך המון זמן ולאחרונה עד עכשיו וכניראה
לעד. ברגע שנעלמו הפרפרים והצמרמורת חלפה...
איך לא שמתי לב אני לא יודעת.
כשאני אמרתי לך שזאת טעות ואתה ענית שזה כיף כי הכל חזר,
כי זה כמו בהתחלה, עם כל ההתרגשות והצמרמורת הראשונית...
איך לא ייחסתי לזה חשיבות?!,
איך לא הבנתי מה זה אומר אם אני לא מרגישה את ההתרגשות
הראשונית הזאת?! את הצמרמורת?!?!
ואולי לזה אני מתגעגעת,
אולי אני כל כך זקוקה לזה ולא מפסיקה לחשוב על זה.
בעצם, בעצם זה לא אולי. אין פה אולי.
לזה אני מייחלת.
להתרגשות הראשונית שעטפה אותי,
לפרפרים שהתעופפו בכל מקום בגופי בתחילה איפה שידייך עברו
ולאחר מכן התפשטו לכל גופי במהירות שאין כמוה,
לצמרמורת המלטפת שלא היית היחיד שגרם לה אך רק מהמחשבה עליך
היא חזרה.
התשוקה שיש בי כרגע תשאר אני יודעת את זה. אך היא קיימת אך ורק
לדברים האלו. לרגשות האלו שלא יעלו עם או בגלל כל אחד. אני לא
יודעת אם הם יעלו בכלל שוב אך אני יכולה רק לקוות ולהאמין שזה
ישוב.
אך לא אדע מתי ואיך ובמיוחד, עם מי.