אין מקום שהייתי רוצה להיות בו יותר
מאשר כאן, שרוע לאורך עירומך,
מוליך את ידיי על מותנייך המקושתים
שפתיי בשפתייך הבשרניות, המלאות, המלהטות
בכשפים:
אני משאיר
את גילוי העולמות החדשים
את ההרפתקה ואת הציד
וחוויית הכח הפראי נטול הרסן
והחלומות הרומנטיים
לאחרים, חסרי מנוחה ממני
ואף על פי שאולי אתגעגע אליהם, פעם
אני לוקח, במקומם,
את פיקחותך המזינה כרחם
ואת גינוני האישה המאוהבת שלך
ונעורייך המשוגעים
ומה שהיה פעם, וננטש,
פנדורה,
ייסגר בתיבה לעולם.