"לאן נעלם עידן התמימות?", אני שואלת.
נדמה לי שרק מעטים נשארו 'נקיים' מהרגע שהשאירו מאחור את גן
העדן של ילדות ועלו לכתה א'. כל כך הרבה אנשים צבועים סובבים
אותי ואני לכודה בתוך קרוסלה שמסתובבת כל כך מהר עד שבא לי
להקיא את הנשמה. אני רוצה לרדת ממנה אבל היא ממשיכה להסתובב,
ואני יודעת שאם אנסה לרדת בזמן שהיא מסתובבת, אני עלולה לשבור
רגל או יד, אולי אפילו ראש.
אני שחקנית טובה אבל שקרנית גרועה. שחקנים טובים הם אנשים שלא
אוהבים לשקר, הם עושים שימוש בציניות ובאמירות דו-משמעיות כדי
להתגונן או כדי להילחם בצביעות. השקרנים הטובים הם הכי גרועים,
כי הם גם שקרנים וגם שחקנים. הם יכולים להרים יופי של אופרת
סבון בכיכובם. "משחק החיים" הוא השם האולטימטיבי בשביל סדרה
כזאת.

אימא אמרה לי פעם, אפילו פעמיים, שחברה טובה יכולה להפוך בקלות
לחברה רעה, והיא צדקה. היו לי כבר כמה חברות טובות כאלה. היא
גם אמרה שבנים מפחדים מבנות חכמות, והיא צדקה, כי היו לי כבר
כמה אקסים כאלה שלא יודעים להשיב אהבה אמיתית ועוד יותר לא
יודעים איך לסובב אותי על האצבע הקטנה. היה אחד שאמר לי
ש"לצבוע לבלונד בוהק יהיה לך ממש יפה". הוא כנראה חשב שלפחות
מעל פני השטח זה יעשה אותי בלונדינית קטנה ובלתי מזיקה. אני
דווקא סוגדת לבלונדיניות ששוברות את הסטיגמה, אבל עוד יותר
סוגדת לאנשים שהולכים על השורשים האמיתיים שלהם עד הקצוות.
פעם הייתי כזאת. עכשיו אני קצת מפחדת להיות.

לא חסרים צבועים שתוך זמן קצר צומחים השורשים האמיתיים שלהם
מתחת להריסות, ולא משנה מה צבע השיער האמיתי שלהם, בסוף הוא
מתגלה, אחרי שנשבר להם ללכת כל יומיים למספרה הקרובה.

אני כבר לא יכולה לרדת מן הקרוסלה, דווקא עכשיו כשאני כל כך
רוצה לרדת.