בשבילי השמיים תמיד יפים.
בבוקר אביבי כשהם כחולים בהירים ושוחים בהם המון עננים לבנים,
או לעתים בצהריים,
כשהשמיים צבועים כחול עמוק ורק שמש אדומה בוערת באמצע השמיים.
שמיים של בוקר בגווני סגול וכתום,
שמיים של שקיעה כשהעננים צבועים באדום.
שמים של לילה מעיל עיר, ללא כוכבים, רק עננים וירח מאיר,
או שמיים של לילה באמצע המדבר והשממה,
כשאין אף ענן, רק רבבות כוכבים הנוצצים ומאירים את האפילה.
שמים של חורף הצבועים בעשרות גוונים, מלבן עד שחור
ושמים של סתיו, אשר לא החליטו האם ללבוש גוון כחול או אפור?

אך פעם אחת היו השמיים יפים במיוחד,
על שפת הים זה היה, בלילה שנחרט בנפשי לעד.
כשמבעד לעיניים עצומות נצבעו השמים בעשרות צבעים
ומרכבות אדומות דהרו בעזרת סוסים ורודים
וכחול וצהוב חגגו שם, רקדו עם נצנוצי פיות הכוכבים,
ואור ירח לבן ליווה מלאכים במלבושים זוהרים.
וכששפתייך לשלי באותו רגע נשקו וכל הצבעים חדלו ממחולם,
עמדו והשתאו,
זה הרגע בו ראיתי מבעד עפעפיי הסגורים שגם הים עצר תנועתו,
והביט בשמיים תמה ומשתאה לנוכח כל הצבעים.

או אז הבנתי, כששמעתי מבעד לפעימות ליבך,
שמהשמים מגיע גם רחש הגלים.

בשבילי השמים תמיד יפים,
אך ללילה אחד, הם בלתי נשכחים.


                                                     באהבה
לזו שהשיר שלה.