כל חתיכה מנשמתי מתייפחת,
כשאת פורצת מן הערפל.
וכמה שאת יודעת ממני לקחת,
לא משתווה למה שאת יודעת לתת.
ביזע ודם יצאת,
ולדמעות של שמחה תגרמי,
אהפוך הרים בשבילך,
ואת תציירי בלבי.
שנים של בדידות לא הורגשת,
מנוקרת, קרה, בת השכנים,
אך בבוא הרגע התאוששת,
בענן של אבק של ספרים ישנים.
וכעת את לא מפסיקה
וזורמת לי בין האצבעות,
מדגדגת לי את הנשמה,
מדליקה בראש רקמות ישנות.
אהובה שלי, אש תנורי,
אויבת כל תחושה נוראה.
תודה שביקרת במקום משכני,
תודה שהגעת השראה.