השעה 4 לפנות בוקר. אני מדברת עם ידיד שלי.
עלה הנושא שנחשב כרגע לבין המשמעותיים של העבר הקרוב שלי.
הודיתי בעובדה שבחרתי דרך מוטעת בשביל לצאת משם, וגם הודתי
שהרגשתי בפינה - כלואה.
כלואה בקשר לא בריא.
ישבתי וחשבתי והגעתי למסקנה שאני לא שונאת אף אחד.
לא אותה, לא את "ההוא".
הם היו מורים בחיי. עד כמה שחשבתי "הם הרסו את חיי".
הם לא הרסו את חיי.
אף אחד מה"לוקחים" שבחיי.
מוזר לי להודות בכך, אבל הם היו נקודות ציון. נקודות של שינוי
מהותי בחיי.
כל נקודה כזו היית הפיכה.
"ההוא" הביא אותי למודעות של איזה אדם תמים הייתי וכמה רגישה
אני.
לא לתת לאנשים לנצל את טוב ליבי. את הלקח הזה למדתי מאוד
מאוחר.

היא הביאה אותי להשלמה עם מי שאני והייתה אחת הסיבות הגדולות
שהחלטתי לעשות את השינוי הזה בי.
להיות אדם מלא. לאהוב את עצמי.
להבין שאני אדם רגיש יותר ממה שחשבתי.
לדעת שאני צריכה להקשיב לעצמי ולא לאף אחד אחר. לסמוך על
האינטואיציות שלי ולהקשיב לעצמי.
אמנם למדתי את זה בדרך שלילית, מה שחשוב זה שלמדתי את זה.
כמו כל אדם בחיים, עשיתי שגיאות. אני מודה בהן לעצמי. וזה הכי
חשוב. להבין וללמוד מהשגיאות שלי.

הוא אמר לי, ידיד שלי, שאני וההיא צריכות לדבר. אמרתי לו שאין
על מה לדבר. כי גם אם נדבר היא לעולם לא תודה בחלק שלה בשינוי
ביחסים שלנו. היא תהיה עסוקה בלהיות צודקת ובאגו. וזה מה שחצץ
ביננו מהרגע שהתחלתי להשתנות. זה מה שדחק אותי לפינה וזה מה
שגרם לי לירות לכיוון שיריתי.
זה הסיבה ששיחקתי בקלפים שלי בצורה ששיחקתי.
אמנם "ניצחתי" הגעתי לתוצאה שרציתי. אך הדרך הייתה מוטעת.
ניסיתי ברגע האחרון להפוך את המשחק ולנסות דרך אחרת, אך זה היה
ממש מאוחר מדי. ואז כבר אמרתי FUCK IT. שיהיה. אין מה לעשות,
אי אפשר לשנות את הנעשה.
מה שחשוב זה שהיא עכשיו לא בחיי. למרות שהיא מנסה להשאר בכח.
משאירה תגובות מטופשות ביצירות שלי וחושבת שהכל ניכתב למענה
ורק בשבילה.

היום אני יודעת יותר מתמיד, שיש 2 צדדים לכל מטבע.
היום אני יודעת יותר מתמיד, שאדם נמצא במצוקה הוא מתבצר. ושאני
צריכה להוציא את עצמי בתוך בפינה הזו ולמצוא אפיקים אחרים מאשר
לירות ולקוות לטוב.
היום אני יודעת יותר מתמיד, שהאינטואיציות שלי זה הדבר הכי חזק
שיש לי. הכלי הכי שקול מכוון ונכון.

היום אני יודעת יותר מתמיד, שאני זה הדבר הכי חשוב.